בארבע לפנות בוקר, כשהאביב מתפקע במתיקות באויר הריחני, התעורר
חיימיקו פיצ'חדזה מתוך חלום רווי דמיון והפתעה. הוא משתתף
בתחרות העולם בריצת 10 קילומטר והוא רץ קל בתוך אצטדיון ענק,
עוקף את יריביו אחד אחד, והנה הוא עוקף את הראשון, ההפרש בינו
לבין האחרים הולך וגדל, קורע את חוט המטרה, והוא אלוף העולם!
בשורה הקדמית יושבת אהובתו הראשונה, יעל, היא עוברת את המעקה
אוחזת בדגל ישראל, מחבקת אותו, וכשהוא עטוף בדגל הוא עורך
סיבוב ניצחון גדול ומאושר.
חיימיקו המשיך לשכב בעיניים פקוחות, ניסה לשמר את שיירי החלום
המתפוגגים לאט. הירח המלא, כעין של קיקלופ על יריעת השמיים
השחורה, המנוקדת יהלומים מהבהבים. הוא מישש בידו בחשכה, ועל
השידה היה מונח מקל קטן בו הדליק את האור כששכב. אחז בידית
העזר והתיישב, עדיין מופתע מהחלום הנפלא והכה מוחשי שבו הופיעה
יעל צעירה בשלושים שנה, שיערה זהב ודבש, ועיניה כמו סוכריות
תכולות וחכמות, בדיוק כמו פעם. והריצה, הוי, הריצה!
חיימיקו הרכיב את הפרוטזה על רגלו השמאלית, גדם צמוק קטוע מעל
הברך שאותה איבד במלחמת יום כיפור בקרב על 'החווה הסינית',
ודידה לאמבטיה. מילא אותה במים חמים, ויסת את החום, התפשט
בישיבה על האסלה ותלה את בגדיו על ידית הדלת. הוריד את
הפרוטזה, הוסיף קצף ריחני שקנתה אמו, והחליק בזהירות למים אוחז
בידית-העזר שהתקין אחיו, הרצליקו, וארגן את כל הדירה על גדת
החולות של חולון, סמוך לבית הוריו. חיימיקו חפף את ראשו וזקנו
האדמוניים וקרצף את גופו בסקוץ'.
בנעוריו היה שחיין מצטיין ב'הפועל תל-אביב', אצן למרחקים
ארוכים, ומתאגרף כבד. פעם אחת אפילו רכב על אופניים פשוטים
לכנרת תוך שבע שעות. הוא אהב את הכנרת וקרא לה 'העין של
הגליל''. מגיל תשע השתתף בכל צליחות הכנרת ופיתח גוף חסון
שאותו אהב וחישל לקראת הצבא.

לא עזרו לו כל הפסיכולוגים שניפק לו הצבא בשפע, הוא הלך והסתגר
בחומות של שתיקה הולכת וגוברת.
גם את הקבוצה הטיפולית עזב אחרי חמש פגישות. העובדות
הסוציאליות לא הצליחו להוציא מלה מפיו.
אהבתם הגדולה של הוריו, אחיו וכל מעגלי משפחתו הקרובים
והרחוקים לא הועילו. הוא לא הלך יותר ל'בית הלוחם' לשחות עם
נכי צה"ל, שנא את ההומור השחור שלהם, את חדרי הכושר הנוצצים
והמשוכללים, את הטיולים המאורגנים, את מראה הפרוטזות והגדמים,
העיוורים, המצולקים והשרופים. חיימיקו לא השתלב בשמחת-החיים
שניסו להפיק החוצה כבחיים חדשים ותיעב את חכמת החיים של
הבלבוסתה, ("מתרגלים להכל") המנסה לשקם את בריאותו הנפשית
והגופנית. שיקומו היה קשה ונורא.
לפרוטזה לא התרגל, ועל המשקמים צרח עד כדי מכות. בגדם המכוער
לא יכול היה להביט והסתיר אותו במכנס אפילו כשהיה לבד. מיום
ליום התכנסותו בעצמו הלכה וגברה וחלפו יותר משנתיים איומות עד
שהסתגל לפרוטזה. כשנגמר השיקום מצא את עצמו לבד וחבריו התפזרו
לכל עבר. רובם למדו באוניברסיטה והיו שקועים בלימודים עד
צוואר, חלקם כבר חברים בקיבוץ, וחלק התחתנו, טרודים ביום-יום
וגידול ילדים.
הוא בא, ושב ושותק, מעלעל בעיתון של יום שישי, קם בכבדות,
נפרד, מתנתק והשנים חולפות. התחיל להסתובב שעות על גבי שעות
בדיזנגוף-סנטר, לפעמים נכנס לסרט, אוכל אוכל סיני או במקדונלדס
בכמויות עצומות, מסרב להשתקם בעבודות שאגף-השיקום הציע לו, אלה
לא מרפים ממנו עד לזרא. אחר כך היה עובר בשינקין, יושב
בבתי-קפה, וחומד את המלצריות הצעירות החטובות כאיילות ולא העז
להתחיל, על אף שהיה עדיין גברי ומושך, התחמק מכל קשר מזדמן,
השמין מאד ועישן שלוש חפיסות 'נובלס' ליום.

לאט לאט שקע בהזיות על נעוריו הנפלאים והרחוקים שחלפו
ב'השומר-הצעיר'.הוא היה פעיל מאד למרות שלא היה מדריך. ארגן
טיולים, תיקן מנעולים, החליף נורות בחדרים ולזרקורים של מגרש
הכדורסל, רקד, הביא סרטים, ולחץ אקורדיון בערבי שירה בציבור,
בקיץ על הגג ובחורף במקלט. לאור השקופיות נראתה תמיד צלליתו
הגדולה כשהאקורדיון תלוי עליו כצעצוע. בריקודי-עם על המגרש היו
מופיעים נערי שוליים להפריע והוא היה מתייצב מולם וידיו על
מותניו והם היו מסתלקים בשקט.
חיימיקו התאהב ביעל, נערה חמודה ומלאכית שחצי ה'קן' היה מאוהב
בה ובמחנה - עבודה אחד בקיבוץ, נהיו חברים. לאט לאט ידע גוף
אשה ואהבה גדולה. הוריה של יעל אהבו אותו וקיבלו אותו תמיד
בשמחה וארוחה.
והוריו אהבו את יעל שהייתה טובת - לב וחכמה. על הווספה שלו הם
טיילו בארץ, נסעו לכנרת נוסעים ושרים, שרים ונוסעים, כשראשה על
גבו הרחב והתרמילים ושקי השינה קשורים חזק מאחור. גם לעין-עבדת
הגיעו ורחצו במים הנהדרים. אחרי שנתיים בבית-ספר מקצועי, נשבר
לו והצטרף לעבודה עם אביו בייצור כלי מטבח בשכונת מנשייה ביפו.
אביו נתן לו דמי כיס ואת המשכורת סגר בבנק למשכנתאות לדירה
בעתיד.
חיימיקו התנדב לצנחנים במחזור מאי, שם נתקל לראשונה בנוער קשה,
גניבות, מכות, אבל הסתדר למרות הפער הגדול ומצא את האנשים שלו.
במסעות של 100 קילומטר היה סוחב מקלעון ושר שירי תנועה. הם
קראו לו ג'ינג'י, עוג, או דוד המלך והוא צחק והסתחבק למרות
הקושי. הוא היה חיל ממושמע ולא מרותק תמידי, כתב הרבה ליעל,
נחל'אית בקיבוץ בדרום. לעיתים נפגשו בחופשות פגישות חמות
וטובות וישנו במחסן בית הוריו שם סידר לו חדר. את מבחני הקצונה
לא עבר והצטרף לפלוגה הרובאית.

כשנפצע, שכב ב'תל-השומר'. חמישה שבועות שכב מורדם מהכאבים
הנוראים, מחובר למכשירים וצינורות ומשפחתו לא זזה ממנו. יעל
הגיע מהקיבוץ משותקת מזעזוע ובוכה. הוא שתק. כולם-כל בני
משפחתו הענפה
באו לבקרו והוא שתק. גלש לדיכאון, קיבל תרופות ויצא מזה
איכשהו, אולי נס. יעל קיבלה חופשה בלתי
מוגבלת וביקרה שוב ושוב, עד שלחש לה: "אל תבואי יותר". היא
יצאה ממנו בוכיה ושמרה קשר רצוף עם הוריו ומסרה לו דשי"ם דרכם.
אחרי השיקום רצתה לבקרו, אך הוא סירב ולא נימק.

חיימיקו יצא מהאמבטיה. לבש חולצת פלנל, ג'ינס, ומעיל עור
משופשף, הוא אהב את החן של דברים ישנים, אבל את נעלי הצנחנים,
הכומתה האדומה, סמל היחידה, הכנפיים ואות המלחמה, זרק לפח
הזבל.
במטבח אכל ארבעה צנימים עם טחינה, חצילים קלויים במיונז וכוס
יין גרוזיני 'קינדזראמאולי', שלושה בקבוקים שקנה בזיל הזול אצל
הגרוזיני בפינה. אחד ליום ההולדת השמונים של אביו החצי משותק
ששמר על שמחת-חיים אמיתית למרות נכותו. אמו טיפלה בכל צרכיו
ההיגיניים התזונתיים והרפואיים. חיימיקו כמעט ולא דיבר אפילו
עם הוריו. אחרי האוכל היה מוריד מהשולחן, נפרד ונוסע לתל-אביב.
יום אחד, בחנות לספרים משומשים באלנבי, קנה ספר של נעמי שמר
'כל השירים' עם תווים. מתחת למיטה שלף את האקורדיון הישן,
האדום. למרות שלא נגע בו שנים חזר מהר לכושר ונעזר בתווים. אחר
כך עבר לריקודי - עם, 'הנאווה בבנות', 'קלו קלו רגליים', הבו
לנו יין', משירון ישן ששמר ניגן שירים של עמנואל זמיר, מתיתיהו
שלם ומוהר ווילנסקי כתאומי-סיאם יפים. השירים קלחו ממנו מעצמם
וראשו האדמוני נע מצד אל צד, הדבר היחידי שהנעים את זמנו הפנוי
בשפע. הוא קנה מפוחית-פה משוכללת וניגן את שירי התנועה הרוסיים
שזכר.
עכשיו הוא יוצא לחולות ילדותו שכמעט ונעלמו. קריית-רבין הולכת
ונבנית על המקום בו עשו מדורות ושרו.
הם היו כמו עדת קיפודים בודדים עד שהתחבר עם יעל. עכשיו הוא
אחר. מצית סיגריה ומתכרבל במעילו.
מביט אל השכונה הצפונה המוארת באור פנסים צהובים כחמניות
ענקיות. הוא נגרר בחולות הלבנים מאור הירח. פתאום לא ידע מה
הוא עושה שם ומה הוא מחפש ובשביל מה כל זה בכלל. הכל הרי חלף.
יעל נשואה וגרה בצפון הרחוק, כולם מפוזרים. מלחמה חדשה עכשיו,
הכל דם חרא ואטימות. לעיתים הוא צופה בטלויזיה, עיניו עייפות
בראש הממשלה האטום ובשריו הערומים. העשירים מתעשרים והעניים
מתנוולים במצוקתם הנוראה. במזרח הבהיר האופק קו קלוש של
הרי-יהודה. לא יפעה. סתם הרים מחורבנים. מולדת מולדת מולדת
ארורה! הוא חוזר הביתה. שלהבת שמחה נדלקה בלבו. אבא בן 82.
כבר אור. שחר ברזל עולה איטי וכבד. רק איילת-השחר מנצנצת
ונעלמה. הפנסים כבו.מכוניות מותנעות.
מישהו עובר עם שקית ניילון ביד.
חיימיקו הכניס את המפוחית לכיס המעיל, לקח את היין והלך
להורים. אביו כבר ישב ליד השולחן ואכל בתיאבון בריא. הוא הניח
את הבקבוק על השולחן ונתן לאביו שתי נשיקות חזקות, ישב, שלף את
המפוחית וניגן מהשירים ההם, השמחים, ואביו טופח על השולחן ושר
בקולו הצרוד, ועיני חיימיקו נוצצות ונוצצות.