זה קרה בערב האחרון של עמי בכפר. פריק ואחיי, זוג מתנדבים
לשעבר מהקיבוץ, אירחו אותו לשבוע, אפילו לקחו חופשה מעבודתם,
פריק מהמוסך ואחיי, אחות, מבית חולים. הם התאימו זה לזו כמו
מקטרת למשורר. אחרי שבוע סוער בו בילו שלושתם במועדוני רוק,
תחרויות אגרוף, מרוץ אופנועים על אספלט ביום גשום במיוחד בו
נהרג רוכב אחד, עמי רצה קצת שקט ויום בלי בירה. קפה וסיגריה של
בוקר, ואחיי קילפה תפוחי אדמה לארוחת הערב. הערב האחרון. עמי
ביקש ממארחיו לצאת למקום אינטימי ושקט. נסעו לחורקם, עיר
קרובה. אחיי הכירה שם מקום נחמד בשם 'תרנגול הקסם'. הלילה היה
בהיר ואביבי.
לבית הקפה, שההולנדים קוראים קופי-שופ, הוביל שביל לבנים
צהובות ומצדדיו ארזים בגובה אדם. מעל לכניסה התנוסס תרנגול עץ
צבוע בצבעים זוהרים. בפנים היה חמים ונעים. אור רך האיר את
החלל המרווח בצבעי אגוז לגווניו. ליד הבר ישבה חבורה של כבני
ארבעים וחמש בערך, במעילי עור, גורמטים ושרשרות זהב על החזה,
כבר שתויים, כבדים, ובוהים בעיני-דג על משחק כדורגל בטלויזיה.
ערס פואטיקה.
ריח קטורת קינמון התפשט. מלצריות חמודות, "דאאח" ניל יאנג שר
את 'לב זהב'. נרות על השולחנות.
מספר זוגות פזורים. מושלם. הם ישבו ליד שולחן עץ גדול ועגול,
גדול מספיק כדי לא לחדור לפרטיותו של בחור שחור שיער וגבוה מאד
שישב ממול ושתה בירה לבד. הוא משך את מבטו של עמי-הסקרן הנצחי.
למי הוא דומה? אה לאליוט גולד.
עמי הזמין עוגת-שוקולד וקפוצ'ינו. פריק ואחיי ביקשו בראוניז
ובירות השיקו כוסות, 'פרואוסט'!, ועמי הודה להם בחום על האירוח
והערב הנפלא. הוא עוד לא ידע מה מחכה לו. פיטר סארסטד, זמר של
שיר אחד, שר:
'אבל לאן את הולכת, אהובתי?/ מדוע את לבד במיטתך?' אין ספק
שנירית חסרה פה-היא הייתה אוהבת את זה. עננת עצב נוצית חלפה
ועברה על מצחו של עמי, ידידי הטוב, שמאחורי מצחו לקח עמו לכל
מקום את אהבת-נעוריו הקטלנית. פריק הציע לו לשחק שש-בש, אבל
עמי כבר היה שקוע עמוק בזכרונות, וסירב.
שני מארחיו ישבו על שרפרפים, משחקים דמקה על שולחן משובץ,
מכרסמים בראוניז ומזמינים עוד בירה.
עמי קם להתרוקן. כשעבר ליד הבחור הגבוה, הזר, נתקל בכסאו ומעד
כשהוא מפיל את כוס הבירה שלו בקול ריסוק מצלצל. הוא קם והתנצל.
מלצרית זריזה אספה את השברים. "זה בסדר" אמר הזר, "סליחה, מה
תשתה?" עמי צבט את זקנו הקצר. 'אמסטל' חיוך קל, שיניים ארוכות
ניבים מתוך זקן שחור. עמי הזמין לו והלך לשירותים. הביט במראה,
מודאג מקדמת ראשו המקריחה לאט. עוד כמה שנים אהיה הר טרשים
קירח - כמו אבא. התרוקן וחזר לקפה. מתוך סקרנות הושיט את ידו
לזר: "היי! קוראים לי עמי ואני מישראל".
-"ביל, ניו יורק". כף ידו הענקית בלעה את כפו של עמי ששאל אם
אפשר לשבת לידו. "בטח" ביל לגם מעט מהבירה המזהיבה בכוס, שלף
מכיס מעילו הצהוב חבילה קטנה עטופה בנייר-כסף, הוציא חתיכת
חשיש שחור וגלגל לעצמו ג'וינט. הכל לאט, מדוד ומסקרן. עמי מזמן
רצה לנסות. ביל הדליק ושאף עמוק עמוק בשלווה מורגלת, הושיט
אותו לעמי ששאף עמוק פעמיים והחזיר לזר, משתעל ומטושטש מעט.
אחרי שתי דקות  ראשו הסתחרר במעגלים כבדים ושחורים, כאילו היה
בתוך חבית אטומה מתגלגלת במורד. בית הקפה הסתובב והתנדנד כמו
ספינה עולה ויורדת ברוח הרעה. לבו קפא כשלג. טיפות זיעה קרה
פרצו אל מצחו וערפו.
-"מה הוא עשה לי? מה הוא שם לי בחשיש" שאל את עצמו עמי המסכן,
נשען בגבו אל מסעד הכסא, כמעט ונופל על הרצפה. הוא הסתכל על
הזר והתפלץ: ראשו גדל, התעוות, על ראשו קרניים שחורות, ניבי
שיניו התארכו כמו אשמדאי. 'הוא רוצה לרצוח אותי ' התגנבה מחשבה
למוחו השחור. 'הוא רק מחכה לרגע המתאים'.
ברכיו פקו. בחילה עזה עלתה בו. עמי שלח מבט אל פריק ואחיי - הם
לא חשו בכלום. האנשים ליד הבר צחקו צחוק מזעזע. 'הם יודעים'!
'הם שמחים'! עמי קם חרש חרש אפוף עלטת - שדים. בשירותים נעל את
הדלת וישב על האסלה. הזמן חלף וחלף. 'אולי הוא הלך? הוא לא בא,
שיתייאש'. הוא הביט במראה וראה פני מת.
-'אני מוכרח לברוח מכאן מיד. פריק ואחיי ישמרו עלי ממנו'. הוא
חזר לקפה. הזר ישב עטור קרניים בגבו אל עמי, חורש רעות. הוא
ראה חיות טרף ליד הבר. ניגש לפריק ואחי ותפס את פריק במרפק:
"בואו נלך!" היה שטוף זיעה וחיוור. "בואו נלך מכאן מהר!"
-"מה קרה עמי?" פריק הביט בו ועיניו עמוקות כבארות.
-"הבחור הזה עם המעיל השחור רוצה לרצוח אותי!" עמי צרח בלחש
עיוור.
עמי, אתה סטונד? המעיל שלו צהוב. שב איתנו זה יעבור לך".
-"לא לא לא!!" עמי משך את פריק בכוח ופריק הביט בו יותר
ממוקד.
-"אתה נראה כמו מת, בואו נלך!" הוא קם ושילם.
הם יצאו החוצה. עמי רץ לפניהם בחשיכה. "איפה האוטו? איפה
האוטו?!"
כאן, כאו, עמי.-הם היו מודאגים. אחיי ניגבה את פניו בטישו. עמי
רעד, צמרמורת מסמרים חרשה את חוט - השדרה שלו זיזים זיזים. הוא
נכנס למושב האחורי, שוכב מקופל, ומדי פעם מציץ לאחור, כשאחי
ופריק מנסים לשווא להרגיע אותו. בכפר יצא החוצה. העצים
העירומים בשדרה נראו לו כשדים ארוכי ידיים.
'מן הרווחים השחורים ביניהם הוא יבוא, הוא שם בפנים' ועמי
התכופף והקיא את העוגה על נעליו. אחיי הניחה יד על מצחו. הם
חיבקו את עמי המזדעזע ומשתנק.
הוא הובל לאט לאט לחדרו. אחיי חלצה את נעליו ושטפה אותן. הם
הושיבו את עמי על המיטה, הוא הופשט עד הגאטקעס פריק שואל אותו:
"אתה בסדר, עמי? תדבר אלי, תדבר.אתה תהיה בסדר, זה רק חשיש
מחורבן שלקחת, תלך לישון, ילד טוב, הנה הדלקנו לך את הסדין
החשמלי תתכסה, הנה, לאט לאט, לילה טוב".
ופריק כיסה את עמי, כיבה את האור וסגר את הדלת.
עמי קם והתקרב לחלון. הוא יבוא. אני יודע. הוא יבוא באמצע
הלילה וירצח אותי בדם קר! הוא הוציא סכין קופצת ופתח אותה
בנקישה כשהלהב מזנק כמו לשון של נחש. ישב על המיטה כשהסכין
מאוגרפת בידו הימנית, על ברכו, מביט דרך החלון, וככה מצאו אותו
בשש בבוקר פריק ואחיי כשבאו להסיע אותו לאמסטרדם.
הם הביטו בעמי נדהמים. אחיי הניחה יד על מצחו. "הוא בשוק!
פריק, מיד מקלחת חמה וארוכה! תושיב אותו על כסא הפלסטיק. פריק
קילח את עמי בישיבה זמן רב. בינתיים אחיי הדליקה את האח ותנור
חימום חשמלי, חיממה מים להרבה קפה, הכינה שמיכת פוך, צלצלה
לבית החולים, מתנצלת על שתאחר ונתנה לו ואליום. פריק הלביש את
עמי שהפשיר מעט, הושיב אותו קרוב לאח מכוסה בשמיכה. אחיי הגישה
לו קפה אחר קפה עד שאמר: "סיגריה". הוא עישן לאט ופריק שאל
אותו אם הוא יכול לקום. עמי קם לאט ופריק אמר לו: "תעשה בדיוק
מה שאני עושה". פריק החל בהתעמלות קלה, סיבובי ידיים וכפיפות
לכל הכיוונים והגבירו את הקצב. עמי התחמם יותר ויותר, נוקשה
עדיין אבל הצבע חזר לפניו והברק לעיניו.
-"תמשיך תמשיך" אמר לו פריק וצלצל למוסך והסביר את המצב, אמר
שיחזיר שעות נוספות וטרק.
-"אם עוד פעם תיקח חשיש לידי, אני אחתוך לך את היד. יש לך מזל
גדול שאחיי אחות - אחרת היית מת!
"בואו ניסע, כבר מאוחר".
בצהרים ירד עמי בתחנה המרכזית של אמסטרדם, נישק ברכות את לחיה
של אחיי, לחץ את ידו של פריק, העמיס את התרמיל על גבו ואמר:
"דאאח!" הם נעלמו. עמי מישש את חגורת הכסף על בטנו וניגש
למודיעין למצוא אכסניית נוער.