לילד בר

"אמא, אני לא מסוגל יותר. הם פוגעים במסתורין שלי. איך אוכל
להתגנב בחשאי כשכל אלו מזדנבים אחרי?"

משכתי בכתפי ביאוש. הורס אותי הילד הזה. מתי ילמד שכשהוא מדבר
עם אנשים הוא צריך להשתמש בשפה קצת יותר... איך נקרא לזה,
עממית? אחרת איך ידעו שהוא בן חמש?

"מה הבעיה בר?" שאלתי, והוא הושיט לי יד מלאה בפרפרים.
נאנחתי.

הם התחילו להופיע כשהיה בן שנתיים וחצי, בוקעים מתוך כפות
ידיו, מתוך אוזניו, מעל לשונו. חוקר טבע אליו הבאתי את הפעוט
משך בכתפיו: "אין לי הרבה מה להגיד לך, אלו פרפרים סטנדרטיים
לגמרי, אפילו לא נדירים במיוחד, אין לי מושג למה ילד אחד מצמיח
סוגים שונים של פרפרים."

כל חדרי הבית היו מלאים חצאי עיגולים צבעוניים: לבנים, צהובים,
סגולים לעתים רחוקות, אדומים נדירים. התקרה נראתה כאילו צייר
אימפרסיוניסטי החליט לבצע בה את זממו הפרסקואי, ומהרצפה הייתי
צריכה לטאטא כל יום עשרות גופות מעוכות של פרפרים.

כן, הם היו פרפרים נורמלים לגמרי, ומתו כמו פרפרים נורמלים
לחלוטין. רק דרך היווצרותם לא הייתה נהירה לי.

הלכתי לרופא. הוא בדק את הילד ביסודיות ודגדג ממנו צחוקים
פרועים ואז בישר לי שהכל כשורה, זה כנראה וירוס שעובר בין
הילדים בגן, ותוך זמן קצר יחלוף. אבל אני, שבדקתי בין שאר
ההורים האם גם אצלם אפשר לחזות באותה התופעה, ידעתי שהוא טועה.
שתקתי.

התרגלנו.

בחורף היה קשה יותר. בר חזר עם בטן שרוטה ומדממת, ואני נחרדתי
כולי. מעטים הדברים שגורמים לאם להזדעזע כמו פגיעה בבן שלה.
"בר, מה קרה?" שאלתי, תוך שאני ממלאה את בטנו בחומר חיטוי,
נושפת אויר קר לייבוש, וחובשת.

"הם פרחו אל אויר העולם הקפוא, וצנחו אט אט מטה, מתרסקים
בנופלם לאלף חתיכות ססגוניות של כאב. לא יכולתי לשאת זאת.
קיננתי אותם קרוב לחום גופי, לבל ימותו."

איך אפשר לעמוד בפני הסבר כזה? אבל מצד שני, לא יכולתי להרשות
שיחזור הביתה פצוע כל יום בגלל הפרפרים.

תפרתי לו בחלק הפנימי של החולצה מעין כיס, בטנה שבה יוכל
להסתיר את הפרפרים ולהגן עליהם בלי להפגע בעצמו. ובבית הכנו
להם אקואריום גדול עם מנורת חימום.

בהתחלה היינו יושבים לידם שעות, מתבוננים בפלאי תעופתם,
בהשתברויות האור על כנפיהם בזויות שונות. לאחר זמן, התרגלנו,
ופנינו שוב לעיסוקינו.

ספרים. בר אהב לקרוא ספרים. יכול היה לשבת שעות מול ספר, לפקוח
עינים גדולות וכחולות, לשאול שאלות ולהקשיב עד שקול הוריו גווע
מצרידות. כמה שלא ניסיתי לשכנע אותו להצטרף אל הילדים האחרים,
ולשחק איתם כדורגל או משחקי מלחמה, לא היה מעוניין.

"אינני חובב אותם בריונים." היה שב ואומר לי "אנא, ספרי לי
שנית אודות הנסיך הקטן." או משפחת החיות המוזרות, או פו הדב,
או עשרות ספרים אחרים אותם שלפנו ממדפים מכוסים פרפרים.

לפני שעלה לכיתה אלף, דאגתי נורא. לילות שלמים ישבתי וכססתי
ציפורנים, מנסה לדמות אותו מתחבר מנטלית לדמות מורה מרובעת
שתנסה ללמד אותו דברים שהוא יודע זה מכבר.

ליוויתי אותו במשך השעות הראשונות ביומו הראשון בבית הספר, עד
ששילח אותי מעל פניו, וגירש אותי לעבודה.

אותו היום חזר אחר הצהרים, פניו זורחות ובידיו שלל: "תראי אמא.
נתנו לי טאזוס של פוקימונים. והיום אני הולך לערן לשחק איתו
כדורגל. הוא לימד אותי מה זה נבדל."

זה היה היום האחרון שבו בקעו ממנו הפרפרים כשהיה ער. שבועות
אחדים עוד הוסיפו לבוא מדי פעם בשנתו, ואז חדלו כליל.

(מאי 2001)