23/10/2003
שרון, מופז, יעלון ושאר הביטחוניסטים מפעילים בעזה ובגדה
יחידות מחסלים, מסתערבים למיניהם, כמו במדינות קולוניאליות
חשוכות וברבריות. המודל הזה לקוח עוד מיחידת ה101 ומושתת על
שנאה עיוורת לערבים באשר הם ערבים, "חיות אדם דו-רגליות".
לפני זמן רב, אחרי תקיפות האפאצ'י שפגעו בעשרות ערבים תמימים
כדי לחסל כמה לא תמימים, ראיתי בטלויזיה ערבי זקן, תם ואומלל,
הלום מן הפגיעות ה"נועזות" ואמר: "מה עשינו לכם היהודים שאתם
תוקפים אותנו ככה ובכל הכוח?! אנחנו עם רודף שלום!" ומיד נקטע.
כן, יא מוסטפה, אנא באחיבאק! יש הרבה כמוך ברחוב הפלסטיני,
ומראים לנו רק את השהידים וההפגנות של המרצחים, רואים ומרגישים
רק את המטורפים. הרבה תמימים עומדים שעות במחסומים כדי להביא
פת-לחם לאחמד ועיישה, את הבית שלכם לא רואים.
זה מזכיר לי ימים רחוקים מאד. בשנות השמונים במפעל של אבי
התחיל לעבוד ערבי צולע מעזה. בימים הראשונים עבד ליד השולחן
ולידו סכין מתקפלת, להגנה מפני היאהוד. לאט-לאט נעלמה הסכין.
לפעמים היה מופיע בתשע בבוקר. "המחסום" אמר לאבי הכועס ואני
הגנתי עליו: "מה אתה רוצה, זה לא באשמתו". כך היו הדברים
חוזרים ונישנים.
במשך הזמן התחתן ונולדו לו שלושה בנים, אחמד, מוחמד ומחמוד.
הראה לי תמונות, כולם נחמדים. דיברנו תמיד וחיבבתי אותו מאד.
פוליטית הוא הזדהה עם אבו-עמאר, ערפאת, "כול ערבים בעזה ככה,
רוצים אל-קודס, יפו, חיפה". הוא הזמין אותי להתארח בביתו
בג'בליה וסרבתי מפחד מובן. פעם ביקשתי והוא קנה לי כמה סוגי
באקלאוות וסירב לקבל כסף, למרות שהיה עני מרוד וצלע עד לרחוב
הראשי של העיר, עומר אל-מוכתאר, לקנות אותן. הוא חיבב אותי
מאד, עד כדי שהציע לי לעשן איתו חשיש כשאבי לא היה במפעל, אבל
אז כבר הפסקתי לעשן את הזבל הזה. בן-דודי, שהיה שותף במפעל,
התנכל לו לעתים קרובות. הוא היה סרן במיל. ולא שווה מיל. יום
אחד צרח עליו שאם לא יגיע למכסה (בלתי ניתנת להשגה כלל ), הוא
יפוטר. חיוורון כיסה את פניו השחומות והוא עבד כמו מטורף.
פניתי לאבא שיגן עליו, והוא לא פוטר מידי "קפטן רוני", כמו
שקרא לו באירוניה מהולה בבוז. "קפטן רוני" ישב עליו חזק, עד
שיום אחד איבד את עשתונותיו, הרים עליו ברזל חד ואיבד גם את
מקום עבודתו.
איפה אתה עכשיו, יא טאלאל? עובד בתל אביב? רץ צולע עם הכנופיות
בעזה? אני מקווה שלא נהרגת "בסיכול ממוקד" ויש לך מה לאכול, גם
ככה הרווחת גרושים, שכר עבדים, ושאלוהים
יסלח לאבא שלי על כך. אני יודע שיש הרבה טאלאלים כאלה ברחוב
הפלסטיני, עייפים, עניים, מרוטי עצבים, קשי-יום ופרנסה לאשה
ולילדים והיאהוד הורגים אותם בכל הכוח ובעיוורון אכזר. חבל
שאנחנו לא מכירים גם את הצד הזה שלהם, שדמם אדום ודמעתם
מלוחה.
ממשלת הזדון הזו חייבת ללכת. אנו צריכים ממשלה עם תפיסה חדשה,
שאינה שונאת ערבים באופן פנאטי. זה בדיוק כך והדברים לא
נאמרים.
למה שייאמרו? זאת ממשלה גזענית ופשיסטית שלוקחת מהם את החיים,
אם לא בפועל אז בכוח. אלו לא נקראים חיים, עוני מרוד, תחלואה
גבוהה, תזונה לקויה, צללים מפחידים בלילות, הריסת בתי משפחות
שלמות של מבוקשים ב"בלימת טרור" נוסח שנות ה- 50 האגדיות של
"אריק מלך ישראל".
מגיע להם ולנו יותר מאשר השלטון הברברי שאנו משיתים עליהם
באכזריות נוראה. אם רק נראה ונכיר את האנושי שבהם, את תרבותם
המפוארת, נוכל להתרכך קצת ולחיות בשכנות טובה ואפילו מפתיעה,
שכן הם בני דודינו ויש לנו הרבה מן המשותף ולא רק המפריד.
לכל "הקפטנים" הזועקים אלי: "אתה לא מכיר את הערבים!" אני
אומר: "אנחנו לא מכירים אותם בכלל, וחבל".