האוזנפלד זוכר את הימים בהם הוא חי בגן עדן של ממש. הכסף צמח
עבורו על העצים בכל עונות השנה, המקרר חימש את עצמו במעדני
גורמה באופן אוטומטי, והעננים הלבנים הורידו גשם של אושר ונחת.
התנאים האופטימליים גרמו להאוזנפלד לחיוך-בלתי-מחיק על בסיס
קבוע, ולכן הוא תמיד היה מאוד ידידותי לסביבה. מכיוון
שהאוזנפלד, או בקיצור - ה', לא היה טרוד בבעיות, תמיד נהג
להאיר פנים לכל מי שביקש ממנו עזרה. השפע היה אין-סופי. או
לפחות נראה אין-סופי נכון לאותה נקודה.  

ואז קרה המקרה. עברו מאז המון שנים, ה' כבר לא זוכר מה בדיוק
היה הברק שהתחיל את הצרות בגן עדן. מישהו אכל תפוח, מישהו
נרצח, משהו נרקב מהיסוד, והכל השתנה. לאחר המקרה, הדבר היחיד
שצמח על העצים היה אצטרובלים יבשים, המקרר התרוקן, והעננים
נהיו כהים וכבדים. האבטלה הרקיעה עד לשמיים, באופן מילולי.
המיתון פגע גם בה', שחש מאוד טרוד מהמצב החדש וכבר לא היה
מסוגל להקדיש מזמנו לטובת הכלל, ולעזור לכולם כמו פעם. ה' לא
החזיק בהרבה חסכונות, מכיוון שלפני המקרה הידוע לשמצה, מעולם
לא חשב שיבוא יום והוא יזדקק להם. כאשר התרוקנו כל כיסיו, הוא
הבין שאין מנוס, והוא חייב למצוא עבודה. כך קרה שה' בחן מודעה
בעיתון בנוסח: "דרוש שטן במשרה חלקית. שכר גבוה מובטח".

"שלום, אני מתקשר לגבי המודעה בעיתון", ניסה ה' את כוחו. בכל
זאת, הרי הבטיחו שכר גבוה.
"הו... שלום...! בהחלט... ססספר לי מעט על עצמך... בחור
צעיר...", ענה לה' קול חלקלק וערמומי מהצד השני של הקו.
"אממ... ובכן אני..."
"מצוין! התקבלת!" התלהב הבוס החדש של ה', ומסר לו פרטים לגבי
העבודה. המשרה חלקית, וה' ישמש כשטן במשמרת לילה. המשרד ממוקם
בחניון תת-קרקעי באיזור תעשיה נידח. למען האמת, הג'וב הזה נראה
די חשוד לה' והוא התלבט הרבה, אך בסופו של דבר, השכר הגבוה
הכריע את שאר השיקולים. בכל זאת, במצב קשה צריך לקחת כל עבודה
בשלוש ידיים.  

הבוס, בחור נמוך ורזה עם חיוך חד, היה שולח את ה' למשימות
מוזרות ומלוכלכות כל לילה. ה' לא שאל אף-פעם לפשר השליחויות,
הוא הרי היה רק שטן זוטר. הוא העדיף להתמקד במטרה - לחזור לגן
עדן שאפף אותו פעם. ה' חשב שהשכר הגבוה אשר התקבל אצלו בבנק כל
חודש הוא הכרטיס כניסה בחזרה אל האושר. הוא טעה. מצד אחד, מאחר
ומצבו הכלכלי התייצב מעט, הוא יכל לשוב ולעזור לאנשים בשעות
היום. אבל למרות זאת, בלילות היה ה' חובש מסיכה ומחלטר כשטן,
דבר שהמריד עליו את חבריו. ההערכה והאהבה שלהם הוא זכה בזמנים
הטובים, פחתו עוד ועוד ככל שהזמן עבר. ה' חש עצוב, בודד וחסר
אונים, מפני שהיה מלא בכוונות טובות אשר אותן לא יכל ליישם עקב
הוראות הבוס.

בצהריי יום אחד, הדליק ה' את הטלוויזיה, ושם מגיש חדשות בעל
ארשת פנים כבדה דיווח על פיגוע קטלני במסעדה. "בפיגוע נפצעה
ילדה שחגגה את יום הולדתה ה-7, וכל משפחתה נרצחה בפיצוץ",
הוסיף מגיש החדשות. ה', שלמרות מקצועו המפוקפק עדיין נשאר בעל
לב-רחום, החסיר פעימה כאשר שמע את הידיעה. הוא חש שהוא פשוט
חייב לבקר מיידית את הילדה המסכנה בבית החולים.

ה' היה המבקר היחיד של נורית. לאחר הפיגוע, כבר לא נשאר אף אחד
שיבקר אותה. היא נראתה כמו מלאך, עם עיניים גדולות ונוצצות
מדמעות. שיערה החלק נח במעין אפיסת כוחות על הכרית הלבנה של
מיטת בית החולים, והאור העמום בחדר קרן על פניה הקטנות. ה'
ניגש אל נורית בעדינות. הוא ניסה לחייך, אך נכשל והזיל דמעה.
ייסוריי המצפון אכלו אותו נגיסה אחר נגיסה. ה' הרגיש כל כך חסר
אונים, והוא עדיין לא היה רגיל לתחושה זו. "הבאתי לך משהו",
הוא פלט בקול סדוק, והגיש לנורית דובי גדול וחום. נורית הושיטה
זוג ידיים חלושות אל גוש-האופטימיות-הפרוותי, אחזה בו, ופניה
זרחו באור-נוגה דרך חיוך חמוץ-מתוק. נורית חיבקה את הדובי. ה'
נשק לה בלחי, ושניהם פרצו בבכי. הם חלקו שם רגע שברירי
במיוחד.

חלפו מספר ימים, הלילה ירד ועימו באה האפלה. כמו בכל לילה, ה'
ישב במשרד עם הציוד האישי שלו - קלשון יד-שניה וקרניים אדומות
מפלסטיק מהסוג שילדים חובשים בפורים - ישב וחיכה שהבוס יכנס
לחדר. ה' היה עצבני במיוחד באותו לילה וישב באי-נוחות מופגנת
על כסא המתכת. הוא רצה לקום ולהכין לעצמו כוס תה, אך בדיוק
נשמעה חריקת הדלת והשטן הראשי נכנס פנימה. עם חיוך זוויתי על
השפתיים, שאל הבוס לשלומו של ה'. עוד לפני שהאחרון הספיק
להשיב, אמר הבוס "יש לי משימה מיוחדת בשבילך הלילה". ה' רעד
מתחת לשולחן כאשר ידו הצנומה של רב-השטנים הגישה לו פיסת נייר,
שעליה שורבטה כתובת מסויימת. ה' הכיר את הכתובת היטב, הוא הרי
ביקר שם כל יום מאז שנורית הקטנה נכנסה למקום. בית החולים,
מחלקת ילדים. ה' הרים מבט הססני לעבר הבוס, אשר ציחקק והחל
לדבר בקול משועשע ומהיר. "זוהי משימה פשוטה למען האמת... ללא
ספק... רק סע לבית החולים... יש שם זאטוטה אחת... ו... אני
רוצה שתקח לה את הדובי!".

ה' הסתכל על השעון שלו בחוסר רצון כבר בפעם השביעית באותה
הדקה. שלוש בלילה, והוא ליד המיטה של נורית. היא ישנה בשלווה
מחובקת עם הדובי מתחת לשמיכה החמימה. ה', לעומתה, רטט מעצבים.
הדובי התמים, שנקנה מכיסו כשבוע לפני כן, נראה לו כעת ככלב
שמירה נאמן ואכזרי. הדבר האחרון שה' רצה לעשות היה לקחת את
הדובי מנורית, אך הדבר הראשון שה' כן רצה לעשות היה לחזור לגן
העדן שלו. הוא ניסה להשתיק את מצפונו במחשבות חוזרות על
האובר-דראפט שעדיין צריך לכסות ואת החשבונות שחייבים לשלם.
הבוס הבטיח לו בונוס שמנמן במידה וישלים את המשימה בצורה
משכנעת, והרי מזומן הוא המפתח לשערים הנעולים של גן-העדן
הנכסף. מסע השכנוע העצמי של ה' הצליח באופן חלקי. הוא החליט
לגמור עם מה שהוא חייב לעשות, ולהסתלק במהרה מהמקום. ה' שלח
יד, בצער רב, אל עבר הדמות הקטנה שישנה ממולו. הוא כבר היה
מוכן לקחת בחזרה את כל אשר העניק לה. ה' תפס בדובי המכורבל
בחיק הילדה, וידיו הזיעו יותר מתמיד. ה' ניסה לשלוף אותו
בתנועה כושלת. נורית התעוררה בבהלה. היא פקחה את עיניה הנוקבות
בבת-אחת ויישרה מבטה אל ה'. הוא קפא במקום. לא ידע מה לעשות,
מה להגיד, לאן לברוח. "האוזי?" ככה היא קראה לו בתדהמה חרישית.
"למה?". למה. בום! ה' ידע שנורית לא מתכוונת לשאול פשוטו
כמשמעו - למה הוא לוקח לה את הדובי. 'למה?' - השאלה הזו חדרה
אל תוכו כמו חץ חד לתודעה. לפתע התחיל ה' להבין את הכל. הסיפור
המלא החל לרוץ אל נגד עיניו. נורית הביטה אל תוך עיניו העמוקות
של ה' וראתה איך הזעם מתחיל להתפזר בגופו. נפל האסימון ועשה
חור ברצפה. ה' הבין לאיזה מצב הוא הגיע. הוא חש שגן העדן רק
מתרחק ממנו. ה' הבין לאן העולם שלו נפל, הבין איך הוא נפל ביחד
איתו, הבין איך הוא היה עיוור. הוא הבין הכל והזעם שטף את
עורקיו.
ה' ידע טוב מאוד מה צריך להיעשות. הוא הבין שאין ברירה.  

"והמבול היה מים על הארץ. ויגווע כל בשר הרמש על הארץ בעוף
ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ, וכל האדם. וימח את כל
היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה."  (בראשית)