הקירות סגרו עלי, עטפו אותי במין עצבות שכזאת,
יאוש חילחל מבין הסדקים ומילא את חלל החדר,
החלון היה קטן, אך מבעד יכולת לראות את הנוף
אך הנוף לא ראה אותך, נוף, נוף הולך ונעלם.

הוא התפוגג עם שחר, השאיר אחריו בדידות,
בדידות שאינה זרה לי, שוב חזרנו להתחלה.

מהרהר בזמן שעבר, בזכרונות,
שנשכחו או שהודחקו בדרך זו או אחרת.
מתמלא בכעס, כעס על עצמי
כעס על שאיני יכול להחזיק יותר מעמד.
אך הנוף לא ראה אותי, נוף, נוף הולך ונעלם.

הוא התפוגג עם שחר, השאיר אחריו בדידות,
בדידות שאינה זרה לי, מלאנכוליה אהובתי.

חושב על האנשים שאשאיר מאחור,
חלקם לא יזכור, חלקם לא ישכח.
אבל אף אחד לא יבין,
הם לא יבינו שהקירות סגרו עלי,
שלא נשארה תקווה. והנוף?
כן, הנוף, הנוף נעלם, הוא לא נשאר.

הוא התפוגג עם שחר, השאיר אחריו בדידות,
בדידות שאינה זרה לי, נשארתי לבד.

ריח הרקבון מילא את חלל החדר,
רקבון הנשמה שלי,
גופי המחורר והמעושן שכב שם על הרצפה.
מפרפר, מתקשה לנשום, מת.
אך הנוף לא ראה אותי, נוף, נוף הולך ונעלם.

הוא התפוגג עם שחר, השאיר אחריו בדידות,
בדידות שאינה זרה לי, אבל עכשיו הכל נגמר.