בהיכנסה לחדרה מדי יום, ליווה אותה אותו מראה. אותו מראה
שמשקפים חפציה המוטלים כך בערבוביה על רצפת חדרה הבהירה, על
מיטתה עם ברזלי הטורקיז, על שולחנה שנותר עמוס לעייפה ממיני
דברים שמונחים עליו, כאילו יש ביכולתו לשאת את כל חייה בעזרת
שני מוטות עץ קטנים. כשפתחה את הארון נפלו אליה החפצים כמי
שנדחקו הצידה זמן רב וכעת זועקים לתשומת לב אישית. אדני
חלונותיה, הצדדים, הפינות, הכל נוצל, חפצים חפצים, זרוקים
כאילו זה עתה העבירה את ציודה לשם. בגדיה, בגדיה הפרטיים,
האישיים ביותר, גם כן שהו בכל מקום: כסא, שולחן, מיטה, ריצפה,
הכל כשיר. אפשר לומר שהדבר היחיד שנותר בעינו הוא התקרה. תקרת
השמיים והקירות הכחולים, הם תמיד נתנו לה את התחושה שחדרה
מנותק מן הבית, מנותק מן העולם, הוא מרחף אי שם במרחב לא ברור.
אבל עכשיו, עכשיו גם הם מעכירים את רוחה, חוסר השתלבותם עם
הנוף החדש שהחדר לבש, נופי נפשה, גורמים לה סבל רב, רב מדי
מכדי שלבה הפעוט יכול לספוג. אבל משהו דוחק בה לשקוע עמוק יותר
בתוך הבלגן שפלש לחדרה כמו אויב רב עוצמה ועכשיו הוא מאיים
להפיל גם אותה. היא רוצה להילחם עד תום אך אינה יכולה, כוחותיה
זעירים מול כוחות הפולש הרע והאכזר. חוששת שהיא לעולם לא תנצח,
שהוא יביס אותה לעד. עד שכל כולה יהיה שפוך על רצפת חדרה,
החולצה לצד הגרב, שעומדים יפה לצד מחברת השירה , צמידים,
חרוזים, קלסרים, דפים, עוד מעט גם איבריה יהיו מוטלים שם,
מוצגים לראווה. גופה כבר נכלא, היא אינה יכולה לנוע בין מכלול
הדברים החוסם את דרכה. אין היכן לשבת, הכל תפוס, אין היכן
לשכב, היא עומדת שם מבכה את מה שהיה פעם עולמה ואולי, אולי
עכשיו זהו עולמה. חלום יפה אשר מבהיק עם שחר סוחף אותה למחוזות
רחוקים, יפים יותר, אבל לאן היא נעלמה? השמש העולה מבליטה
בקרניה את מה שמתחולל שם, מה שמתחולל בה.
אך היא לא תזיז חפץ ממקומו, לא תחמוק מעצמה. היא תצפה בשידור
ישיר במה שמתחולל בין נפתולי נפשה, עשרים וארבע שעות ביממה, עם
פני השמש, לילה ארוך עם ירח דק. עד שכל זה יחדור לתודעה שלא
מוכנה, לא מוכנה להכיר במראה, מסרבת לבחון את השתקפותה במראה.

היא שוזרת עצמה במאמצי על לחלץ תקליט ישן ממעבה החשיכה. היא
שומעת קולות מן העבר, צלילי הים, הגלים חוזרים ונשנים, מרקדים
בשקיקה עם פעמוני הרוח. היא נרגשת, היא נלחצת, היא מאבדת את
גופה, היא אינה בשום מקום עכשיו, מרחפת איפהשהו בחלל הזמן.
גופה שרוע על המיטה אך נפשה נעה שם, נעה בתוך הערבוביה לקצב
הצלילים והגלים, תרחיש ליבה. והיא רוצה, כן גם היא רוצה לרקוד,
כמו שהם היו עושים פעם יחדיו, נעים בחדווה. אבל הוא כבול, הוא
כבול עד התפקעות נפשה,
ואז היא מתעוררת ורוצה למחות הכל, שלא יישאר זכר לשפל נפשה,
לשפל גופה, לשפל אהבתה. היא משיבה את הדברים בדחף בלתי מרוסן
עד שלא נשאר עוד דבר מונח שם, רצפה שוב בהירה, שולחנה הרחב
נראה שוב, ארונותיה... היא מרכיבה את איבריה חזרה, משמנת היטב
את מה שחורק, מחזקת חיבורים. המלאכה מוכנה, היא מכניסה את
הדיסק, מדליקה את המערכת והנה הם רוקדים יחדיו ריקוד מופלא
והיא נוגעת בשמים ונופלת לרצפה, מתפזרת לכל מקום, הציפור שבה
לביתה.
עד שמגיע הרגע ההוא, הרגע בו חיפשה את ספר השירים, ספר שיריה
שליווה אותה כמעט מחצית חיים ולא מצאה.