הכל התחיל לפני שבועיים כשהלכתי לטיול שנתי מטעם בי"ס. זה לא
היה ממש טיול שנתי. יותר נכון- גיחה.
השעון העיר אותי בבוקר מוקדם מוקדם כדי שחס וחלילה אני לא אאחר
את האוטובוס.
לקחתי את המזודות הענקיות שלי שנראות כאילו אני יוצאת לטיול של
שבועיים ויצאתי מהחדר שלי לכיוון הדלת. לקחתי את ערימות
הממתקים שלי ואת ה-4.5 ליטר מים ואפילו לקחתי את הכובע שאמא
אמרה לי ש"בלעדיו אני לא יוצאת מהבית". כמעט יצאתי מהדלת עד
שאמא שליי צעקה לי מכיוון הסלון: "גל! המצלמה!".
אתם מבינים, אמא שלי היא מהאמהות המטורפות האלה שמארגנות
טיולים משפחתיים לגבעת הרקפות ואח"כ לאירוח כפרי, אלה שמתעדות
כל רגע חשוב בחייו של הילד היקר שלהם- מהצעד הראשון ועד ליום
החודש ליומולדת שלו.
וכמובן- איך אפשר לצאת לטיול בלי המצלמה שקיבלתי ב"מתנה"
ליומולדת שלי לפני שנתיים, כי הרי זה הדבר שתמיד רציתי....
טוב, הגעתי לאוטובוס שלוקח ואתי לבי"ס ושם ראיתי חמישה תיירים
יפנים שמחייכים כל הזמן ומצלמים כל מה שזז... כשהגעתי לתחנה
שלי כמעט הצלחתי להימלט מהפלאשים הבלתי-פוסקים שיכולים לעצבן
חפרפרת, כשפתאום, כשקמתי ויצאתי לכיוון היציאה שמעתי "קליק
קלק" קטן, וכמעט שעפתי על המדרכה כי לא ראיתי כלום...
בבי"ס ראיתי בכל פינה ילדים נרגשים עם המצלמות מהדגמים החדישים
ביותר, ואני חושבת על המצלמה שלי, שאפילו מספר דגם אין לה...
לפתע ראיתי גם כמה מורות עם מצלמות וחשבתי פתאום לעצמי: "יש
משהו שאני לא יודעת?..." כשהגענו למקום לינה כרגיל אנחנו ישנו
בשטח והמורות נסעו הבייתה לישון וחזרו מוקדם בבוקר, חושבות
שישנו כל הלילה ולא שמנו לב שהן הלכו...
חברות שלי רצו שאני אצלם אותם, וכמובן צילמתי כדי לא להעליב
שאין לי מה לעשות עם 50 תמונות של כל אחת מ-20 זויות שונות,
אבל אני זכרתי את הבקשה של אמא שלי- לצלם נופים. הרבה נופים לא
היה, חוץ מכמה עצים וכלניות שראיתי כשנסענו באוטובוס הכיתתי,
אז פשוט צילמתי שמיים ועננים שנראו לי כמו חיות. אפילו ראיתי
ענן בצורת עכבר וצעקתי "עכבר!" לחברה שלי שישבה איתי וחיפשה לי
עננים מעניינים, ולא הבנתי למה פתאום כולם התחילו לצעוק ולקפוץ
ואפילו המורות העלו הבעה כזאת של "מישהו הולך להרוג אותי!"
בקיצור, כשחזרתי מהטיול ההורים שלי אספו אותי ממקום האיסוף יחד
עם אחותי רוני והאח הקטן שלי בר. הלכנו למסעדה סינית, כזאת
מוזנחת שאין בה אוכל טוב אבל כולם באים אליה כי זה "מסורת
משפחתית". לא שאני סינית, אבל למה להתעסק בדקויות...
הזמנתי כרגיל את העוף עם האיטריות הקבוע שלי, עם אגרול ואורז
מטוגן, וכבר כשעמדנו לצאת פתאום קפצה עלינו משום מקום אישה
סינית קטנה וחייכנית, שקצת הזכירה במראה את התיירים היפנים
שראיתי באוטובוס באותו היום, ואמרה: "?cookies"
מולנו הייתה צלחת מלאה בעוגיות מזל שנראו כל כך מעוררות תאבון,
עד שחטפתי אחת מהן מהר מהצלחת. זללתי אותה וכמעט זרקתי את הפתק
לפני שהסינית הקטנה שאגה "לא!" גדול, קפצה עלי ואמרה לי לקרוא
את הפתק... קראתי את הפתק והיה כתוב שם ש"במקרה של משבר תהפכו
את השחור והלבן- לצבעוני" שיחררתי "אהה" מהפה והכנסתי את הפתק
לכיס המעיל שלי.
למחרת הלכתי עם  המצלמה לחנות פיתוח כדי שיפתחו לי את הפילם.
אבי המוכר בחנות, או יותר נכון "הפילמייקר" כמו שאנחנו אוהבים
לקרוא לו שאל מאיפה התמונות הפעם, ומסר ד"ש לאמא. הוא אמר לי
שהפיתוח ייקח לו הפעם שעה כי יש לו תמונות של חתונה של מישהו
לפתח, אז הוא הציע לי לחכות בחנות ולעשות מה שבא לי, כי יש
חימום. נשארתי כמובן, כי לא התכוונתי לחזור 10 רחובות.
פתאום ראיתי בצד החנות דלת צדדית שאף פעם לא שמתי לב אליה
בחיים. החלטתי להיכנס ברגע הראשון שאבי הפילמייקר נכנס
לשירותים, שזה בערך כל חצי שעה... תמיד רציתי לדעת מה הבעיה
שלו...
ההשערות היו נכונות, ואבי נכנס לשירותים. שיערתי שייקח לו
בסביבות הרבע שעה, מינימום. רצתי לכיוון הדלת, והתפלאתי שהיא
לא נעולה.
נכנסתי, היה חושך מוחלט חוץ מכמה מנורות אדומות פה ושם, כמעט
חשבתי שהעיסוק המשני של אבי זה מאפיונר, כי באמת לא מרוויחים
כל כך טוב מעסקי הפילמייקינג. ואז נפל לי האסימון- זה החדר
פיתוח של אבי! הלכתי והסתכלתי על תמונות שהיו תלויות שם.
"המקום זקוק לטיפוח" חשבתי, ובדיוק באותו הרגע הרגשתי משהו
זוחל על הכתף הימנית שלי. קפצתי מייד ורצתי למתג אור והדלקתי
אותו... אבל הדבר היחידי ששכחתי זה שהתמונות שהיו תלויות היו
עדיין זקוקות לפיתוח והאור שרף אותן לגמרי... כשקלטתי את מה
שעשיתי כיביתי את האור, תפסתי את עצמי ורצתי לכיוון חדר
הקבלה.
כשאבי יצא מהשירותים ספרתי את השניות עד שהוא יסתובב- וברחתי
משם. באמת שהרגשתי רע... באמת! אבל הלב שלי דפק כל כך בחוזקה
והידים שלי רעדו כאילו יש לי פרקינסון, שפשוט ברחתי מהחנות.
בדרך הביתה חשבתי על אבי הפילמייקר המסכן,שבטח יצטרך למכור את
נשמתו לשטן ועל גדי ואיריס שלא יזכו למזכרת מחתונתם. היה קר
באותו היום, אז בדרך הביתה הכנסתי ידיים לתוך כיסי המעיל שלי,
ופתאום הרגשתי משהו בתוך הכיס. הוצאתי אותו ופתאום גיליתי את
הפתק מעוגיית המזל הסינית. ופתאום, נבהלתי, כי אני בדרך כלל לא
מאמינה בגורל ובפתקים סיניים מטופשים שמכניסים לתוך עוגיות,
אבל קראתי את הפתק שוב: "במקרה של משבר תהפכו את השחור והלבן-
לצבעוני" הרהרתי בזה עוד פעם וחזרתי לחנות הצילום של אבי
הפילמייקר.
באותו היום, חזרתי הביתה עם הרגשה טוב על הלב- שעזרתי למישהו.
לא משנה שאני יצרתי את הבעיה מההתחלה.
ואם אתם רוצים לדעת מה קרה- נזכרתי שלכל תמונה יש פילם, שאותו
אבי שומר בתוך מיכל מיוחד במגירה השלישית בשולחן שלו. לקחתי את
הפילם, פיתחתי את התמונה במכונות המיוחדות שיש לו, שאי יודעת
איך להתעסק איתן כי עבדתי אצל אבי בקיץ שעבר, תליתי את התמונות
והם יצאו אפילו יותר מושקעות וזוהרות מבעבר.
ובקשר לתמונות שלי- בסוף לא יצא כלום חוץ מענן בצורת פיל
ומהחברות שלי, וגם את זה אין לי כבר כי כשהחברות שלי ראו את
התמונות הן צעקו "אוי אני נראית פה נורא!" והחרימו לי את
התמונות עד להודעה חדשה. נראה לי שאפילו אחת מהן שרפה את
התמונה שלה...
אבי הפילמייקר קנה את החנות ונכנס לשוק המניות על המצלמה הכי
משוכללת בשוק, ואני- אני עכשיו באיזה צימר בגליל, ומחר אנחנו
הולכים לעשות טיפוס הרים, אני וכל המשפחה שלי, וכמובן, כשנחזור
הבייתה נאכל במסעדה סינית.