הפעם הראשונה שפגשתי את סיגי הייתה כשהייתי בן חמש עשרה וחצי.
דנה נפרדה ממני שלוש עשרה דקות לפני ואני הלכתי בפארק עם
הפרצוף באדמה ולא שמתי לב לילדה שעשתה עמידות ידיים על הדשא עד
שהרגליים שלה נתקעו לי בפרצוף. היא אמרה שהיא ממש מצטערת
והציגה את עצמה. "ההורים שלי קוראים לי סיגלית אבל כולם קוראים
לי סיגי".
סיגי היתה די נמוכה ורזה. היא לבשה ג'ינס גדול ישן וחולצה
שחורה דהויה גזורה בצווארון. היא אמרה שוב שהיא מצטערת ואמרה
שהיא תזמין אותי לסוכריה על מקל. בדרך לקיוסק סיגי הסבירה לי
שהיא מתאמנת בעמידות ידיים בשביל תרגיל שהיא צריכה לעשות
לשיעור התעמלות. הקשבתי בחצי אוזן ורק רציתי לחזור הביתה
ולשקוע ביסורים שלי אבל לא היה לי נעים ממנה. הגענו לקיוסק
וסיגי אמרה לי לחכות בחוץ כי היא תביא לי סוכריה על מקל בטעם
אקזוטי. אחרי שתי דקות היא חזרה עם סוכריה על מקל בטעם
לימון-קולה. שקלתי לומר לה שאני לא אוהב קולה אבל ויתרתי על
זה. סיגי התיישבה על הספסל והתיישבתי אחריה.
סיגי התחילה לספר לי על החברים שלה, שפעם היו לה די הרבה והם
היו מסתובבים יחד הרבה ושזו היתה אחת התקופות הכי מאושרות
בחיים שלה. אבל אז, לא יודעת מה קרה הם כבר לא התייחסו אליה.
דיברו איתה מדי פעם בבית ספר אבל לא הזמינו אותה לשום מקום וכל
ניסיון שהיא עשתה לדבר איתם או להיות איתם לא יצא טוב. אז היא
הפסיקה לנסות. היא שאלה אותי אם יש לי חברים טובים אז סיפרתי
לה על דן ורוני שמלווים אותי מכיתה ב' ועל דנה שנפרדה ממני
לפני חצי שעה. סיגי אמרה שדנה מטומטמת. לא טרחתי להגן עליה. זה
עודד אותי קצת, שמישהי שאפילו לא מכירה אותה אומרת שהיא
מטומטמת רק בגלל שהיא נפרדה ממני. סיגי אמרה לי שהיא מאוד
מקנאה בי שיש לי שני חברים טובים כל כך ולמרות שלה יש חברה הכי
הכי טובה היא היתה רוצה שיהיו לה עוד חברים אבל אף אחד לא רוצה
להיות חבר שלה. התחלתי קצת לרחם על סיגי אז הלכתי וקניתי לה
מסטיק בזוקה בטעם לימון.
ישבנו ושתקנו במשך שלוש דקות ואז סיגי סיפרה לי שכשהיא מרגישה
רע, מבחינה נפשית זאת אומרת, כל הזמן מתנגנת לה במוח השורה
bullet in the  head ואין לה מושג מאיפה זה בכלל. ואם היא
מרגישה ממש רע אז היא שוכבת במיטה ושמה עליה את השמיכה וחוסמת
כל חור אויר. ככה היא יושבת עד שהיא מתחילה להיחנק ואז היא
מורידה את השמיכה. היא אומרת שזה מבחן. שהיא מוכיחה לעצמה
שלמרות שרע לה היא עדיין רוצה לחיות. סיגי יודעת כי סיגי כבר
ניסתה להתאבד פעם. בגלל לחץ. היא בלעה 32 כדורים,
התחרטה ושילמה על זה בשבוע בבית חולים. עכשיו זאת נראית לה
סיבה נורא טיפשית להתאבד אבל באותו זמן היא הרגישה שהיא לא
יכולה לחיות עוד.
סיגי שאלה אותי אם אני אוהב את עצמי. אמרתי לה שכן. "ואת איך
שאתה נראה?" "כן, די". "אני לא אוהבת את איך שאני נראית".
שאלתי אותה למה והיא אמרה שהיא מכוערת. היא דווקא לא היתה כזו
מכוערת. עיניים גדולות, הרבה שיער. היא נראתה בסדר. דנה היתה
יותר יפה ממנה.
בסוף סיגי אמרה שהיא צריכה לחזור הביתה כי היא עושה בייביסיטר
לשכנה בערב. נפרדנו מחוץ לפארק וסיגי אמרה לי שאני הבן אדם הכי
נחמד שהיא פגשה בחיים שלה.
בדרך הביתה נזכרתי שלא אמרתי לה את השם שלי. חזרתי הביתה,
נשכבתי במיטה, הרמתי את השמיכה מעל הראש ושקעתי ביסורים שלי.