עיניו היו עצומות. רוח הלילה הצוננת לטפה את פרוותו הרכה,
מזיזה שערה שערה באיטיות אינסופית. זנבו השחור התקפל סביב גופו
הדק, הקטן, העזוב. הוא הזיז את ראשו אנה ואנה, מרחרח את האוויר
באפו הקטן. אוזניו קלטו רעשי טיפות גשם רכות, פוגעות בגופו
הרך, משקות את האדמה היבשה. הוא התיישב על כביש הזפת, רטוב,
מביט השמיימה בעיניים עצומות.
הו, תשמעני התהום, התהום הגדולה. הצילי נא אותי, הצילי אותי מן
עולם זה. תשמעני התהום, תשמעני.
עיניו נפתחו קמעה, קולטות מראות מטושטשים, לא ברורים. ברק פילח
את אוויר הלילה והגשם הגביר את קצבו, קורע ממנו את נשמתו ועם
זאת מחייה את הסביבה. הוא הרים את ראשו, הביט בעצים המתנוענעים
ברכות מן הרוח, נאנח, תשוש. יללה חלושה נפלטה מפיו, מפרה את
השקט הסורר באוויר, מלבד טיפות הגשם.
תשמעני התהום, אנא ממך. לא אוכל עוד לסבול זאת. העולם הגדול,
העולם המרושע, העולם אשר מכה אותי ללא הפסקה. נשמתי נקרעת
ממני, רוחי הולכת ונאזלת. האדמה הרכה, האדמה הפצועה, האדמה אשר
העניקה את החיים. האדמה גוססת. העולם גוסס.
רעש חלוש נשמע מן המרחקים. הוא הרים את ראשו אט אט, בשקט,
עיניו עצומות שנית. הרעש הצורם, הרעש המרושע, הרעש של בני האדם
נשמע מן המרחקים. הרוח ליטפה אותו, ניסתה להרגיע אותו, אך
לשווא. חייו רק החלו, חייו הפעוטים, הלא חשובים. והנה, עומדים
הם להסתיים.
התהום הרחבה, התהום הנפלאה. סיימי זאת מהר, לא אוכל עוד לחשוב
על כך. אנא ממך. תהום, תשמעני, הצליני.
הרעש החל מתקרב, חודר לתוך ראשו הקט, לתוך אישוני עיניו
המכוסות בעור רך, עור עפעפיו. עור רך שזה עתה הרגיש את רוח
העולם, עור רך שזה עתה הרגיש את הרוע הקיים מסביב. אוזניו שמעו
את בכי האדמה המתחננת, המתחננת לסוף, לתהום.
התהום, התהום. לא הרבה היני מבקש. תשמעני, אנא. הקשיבי לתפילתי
השקטה, הקשיבי לבקשתי הקטנה.
הרעש עמד מנגד. גופו הרך רעד בגשם הרטוב. מחשבות לא עברו
בראשו, מחשבות לא היו לא. זה עתה נולד, זה עתה נשם, זה עתה מת.

תהום יקרה, היני מתעב אותך. אין שמעת לתפילתי. היני יכול רק
להניח כי הסוף הגיע גם אליך. תהום יקרה, תשמעני. נוחי בדממה,
נוחי.

ועל הכביש הרטוב, אותו מכה הגשם ללא רחמים, נח וולד קטן, רטוב,
ללא רוח חיים. זה הרגע נולד, וזה הרגע מת. התהום, תשמעני.
הצילי אותנו. הצילי אותנו.