היא יושבת בחדר מכינה שיעורים אם אור של נר. אסור להדליק חשמל,
אסור לבזבז לאמא כסף.
כשאמא תחזור היא בטח תכעס כי גם פתיל של נר היא מבזבזת לשווא.
ואמא תכעס ותיקח חגורה. הילדה תיהיה מהומה והיא לא תבין, כרגיל
את הסיבה. אמא כנראה מתוסכלת כי אבא לא נוגע, אבל הילדה הקטנה
שונאת נגיעה.
אך אבא גדול ואבא אומר שזה טוב ושזה יעזור כשהיא תגדל.
אולי אמא על זה כועסת. והילדה לא מבינה מה כל כך טוב באבא
הרע?
אבא חוזר הביתה ואמא מגישה לו קפה ועוגה, ובחוץ כבר חושך
והילדה נכנסת למיטה ואבא נכנס לכסות אותה ובדרך נכנס ביחד
איתה. וכהוא יוצא היא בוכה, אמא נכנסת ומעיפה לה מכה.
קוראת לה זונה, מפתה וכלבה מיוחמת, והיא רק בת שש.
וכבר לבדה, אבודה.
בבית ספר הילדים מתרחקים מילדה מוזרה שכל היום בוכה ויש עליה
סימני מכה. הילדה אמרה ששיחקה עם אחיה ושוב נפלה אך המורה
יודעת שהיא בת יחידה.


הילדה כבר לא ילדה, היא גדולה, בוגרת וגם חכמה. אם אמא היא לא
חייה ואבא כבר מת מזמן.

היא זוכרת את הילדות הכאב והאכזבה, היא חושבת על המילים של אבא
שזה יעזור כשהיא תגדל.
אך משום מה זה רק דוחה ומגעיל אותה.
היא למדה לא לבטוח באנשים, לא להאמין וכמובן לא לנגוע.