סבא'לה
מתוך שינה טרופה הקיץ אל החושך הרע. השכנים ממול שרו והכו
בתופים:"די די דיינו!"
הדליק את האור ישב וכתב: "עשן שחור בשמיים אין אלוהים. טעטע
מעמע פייגאלע הלך בתנור".
הניח את העיפרון. גשם קל על החלונות. חנק בגרונו ודמעות פוצעות
את עיניו. הנה זה בא. לקח ואליום ועוד חצי ועוד חצי. רחש
במרפסת, הגשם מכפיל את עריריותו. פתח את התריס וחוטי כסף נצצו
באלכסון. ברק השתרג בשמיים כעץ-אור ורעם נגרר אחריו בפיצוץ.
ישב על הספה ולש את רקותיו במועקת לב. זיעה קרה ביצבצה על
מצחו. בידיים קרות ורועדות חייג בטלפון השחור.
-"הלו... הלו... את דוקטור וולף! דחוף! דוקטור? כאן מונייה
וייס מדבר, עוד פעם יש לי כמו רוח שחור בראש...  אני... הלו
אתה שומע הכדורים לא עוזר לי. מה מה? אני סגרתי המספרה בשתיים.
אני יכול לבוא אליך? אז מה ?ללכת לשם שיתנו לי זריקה אתה אומר?
טוב שלום.
מים שחורים שטפו בחוזקה לאורך העליה המתוחה למוסד. במסדרון
השקט דלק אור ניאון קלוש. מונייה עמד ורעד שותת מים מול אח
שחום וגוץ עם מצנפת ירקרקת לראשו. "כן אדוני אפשר לעזור?" שאל
בחיוך במבטא עיראקי. "אני מפחד, אני רוצה זריקה"-שוב חרשה אותו
צמרמורת. האח חייך: "לך הביתה ותעשה לך אמבטיה חמה, תשמע
לי"-הניח יד חזקה על כתפו של מונייה. הכביש נצץ ברחוב הריק.
הוא קיווה לתפוס איזה טרמפ אבל כל המכוניות היו ממושפחות. בחור
צעיר על וספה אדומה עצר לידו ברמזור.
-"לאן, סבא'לה?"
-"לאמבטיה".
-"לאן?"
-"למטה למטה"- רעד הספר הזקן שלי. הצעיר רכס עליו קסדה ותוך
שתי דקות כבר טיפס במדרגות לביתו.
בזהירות נכנס למים, מוסיף קצף ריחני שנשאר מדולורס, צולל
ונרגע. נמנום דק נמסך באבריו ומתחת לשמורות עיניו חלפה ציפור
לבנה. לבוש בגאטקעס לבנים דשדש אל המיטה וכשהוא שוקע בנעימות,
חלף פסוק מה'חדר' על מצחו: "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין זאת,
כי כארץ עיפה נפשו מאד".
מונייה הביט אל שחור החלון עד שנרדם.
אור שחר אפרורי נגע על פניו והעירו ליום הולדתו השבעים וחמש.