"מעולם לא רצית לפרוש כנפיים? לעוף אל המרחב מבלי להיתקל בפלקט
חוצות המחקה את השמים? לצרוח מבלי שהרחוב יקהה את ההד, יכלא את
הקול, יכפות את הצורח בכתונת המשוגעים לה הוא ראוי?"

היא לא הבינה.
"אתה רוצה לעוף?" שאלה.

השאלה נתלתה בחלל האויר, כרימון רסס. משחק של מנוף וניצרה.

"אני רוצה לחיות," ענה ביובש.

היא הביטה בו בתמיהה. "אבל אתה כבר חי," אמרה. "אתה חי איתי,
בבית, עם ילדינו המשותפים, יש לך את העבודה שלך, שבכל יום אתה
הולך ומביא פרנסה הביתה, בכדי שנוכל לשלם הוצאות אחזקת בית,
חשמל, מים, גז, משכנתא, תשלומי מסים, טלפון, בילויים, חופשות,
ללכת עם חברים, לצאת לסרט, לשבת בבית קפה, להיות ביחד - בכדי
לחיות, בכדי שכולנו נחיה, בכדי שיהיה לנו טוב, שיהיה לך טוב.
לא טוב לך?"

הוא התבונן בה ושתק ארוכות.
איך אפשר להסביר לאחר את טיב צריבתה של האש בתוכו, את מנעד
צריחתה של הרוח המפיחה חיים נמהרים במפרשיה המתוחים תדיר של
ספינת הנפש, את קסמה של התהום הרובצת לפתחה של שגרה בחיוך פעור
ומזמין. אין לו זמן אחר, ידע היטב. רק עתה, רק עתה.

"החיים קצרים מדי," אמר.
"זו קלישאה חבוטה," הטיחה בו.
"אולי," סייג מהורהר, "אבל גם אם זו קלישאה, זה עדיין נכון.
החיים באמת קצרים מדי".

"יש לך התחייבויות, כלפי המשפחה שלך," הוכיחה אותו בכעס, "אתה
לא יכול לעשות דין לעצמך, אתה לא יכול להחליט שאתה קם והולך.
אתה לא יכול פשוט לקום וללכת. אם תעשה את זה, זה..., זה יהיה
חוסר אחריות מוחלט מצידך".

'חוסר אחריות מוחלט,' הרהר לעצמו בניצוץ קטן שנדלק בו לרגע.

היא ראתה את הניצוץ המטורף בעיניו והשתנתה.
"מה אתה רוצה לעשות?" שאלה.

הוא שתק. עיניו תלויות בנקודה באויר, בינו לבינה. מעליו התרגש
כל כובד משקלו של האויר שלחץ אותו למטה ודחס אותו לתוך עצמו.

אולי לא שמע אותה? והיא חזרה ברוך על השאלה. "מה אתה רוצה
לעשות?"

עיניו חזרו למישור שביניהם והיא שמה לב שהניצוץ כבה.
"לעוף," אמר בעצב, "לעוף".