ואז אמרתי לו "אני אוהבת אותך".
בין מכתבים מוקדשים בצבעים ומדבקות, עם לבבות מצויירים ומילים
יפות, ניסיתי להסביר לו כמה שאני אוהבת ולמה בדיוק כשהבנתי את
זה אני צריכה ללכת.
וידעתי שהוא לא יבין- כי אצלו אם אוהבים אז נשארים לתמיד גם אם
זה קשה כואב מכאיב.
ואצלי זה רק סימן לצאת ולחפש את מה שמצאתי עכשיו אצל מישהו
אחר. זה רפלקס, זה פחד, זה רצון חזק מידי להיות נאהב, אולי זה
פחד שימאס לו ממני בשלב מסוים והוא יזרוק אותי אז אני לוקחת
פיקוד ועושה את זה מראש, ז"א לא נכנסת לזה אפילו.
אצלי זה רק להרגיש את הרצון הזה להיות איתו ללא מילים, ללא
הפרעות. אם זה קורה אז סימן שאני אוהבת אותו בלי לגרום לו
לצחוק, בלי שיהיה רציני, בלי שיצחיק אותי. אם אני מדברת עם
מישהו שעות זה אומר שמצאתי ידיד נפש בדרך משונה מאוד אבל זה גם
אומר שלא יצא כלום כי הוא יודע עליי הכל.
ניסיתי להגיד לו את זה אבל הוא הקשיב, התעקש שאנסה, שננסה ביחד
לחיות עם זה, שנהיה ביחד ונעשה את הדברים הרגילים של חבר-חברה.
ואני לא מתכוונת לקטע גופני אלא ללכת ברחוב יד ביד, ללכת לסרט
להיפגש עם החברים שלו, שלי שניסע ביחד למקומות. אבל הוא לא
מבין כלום. הוא לא מבין שיש לי הפרדה רגשית בין ידיד ואהבה,
שאת הדברים האלה אני עושה עם ידידים, לא עם מי שאני נכנסת איתו
למיטה.
והוא אמר: "את מוזרה, הכל אצלך הפוך, את צריכה לסדר את זה אצלך
בראש ואם את לא יכולה לבד, אז אני אמצא מישהו שיעזור לך"

נורא כעסתי. ידעתי שהוא צודק במובן מסוים אבל הוא עשה אותי
מסכנה. אז קשה לי להתקרב לאנשים, יותר קל לי לברוח, לנתק קשר
ומגע, ולעבור הלאה, לא להיתקע במקום. אז מה אם זה נחשב בעיה?
בעיניי להישאר ביחד עם מישהו ולחשוב רק איך יוצאים מכאן,
מהקשר, מהחדר הזה זה עוד יותר בעיה. אז סביר להניח שהייתי
בוגדת בו. לא כי אני רוצה לפגוע בו, אלא בגלל שאני לא מכירה
אחרת, אני מספקת את הצרכים שלי, את הפחד שלי להיות לבד.


זה לא שאני לא מסתדרת לבד עם עצמי. זה לא שאני שונאת אותי את
איך שאני נראית, את איך שאני מתנהגת.  אולי אני שונאת את
ההרגשה של הלבד, של ההשוואה הזאת עם כל העולם שפתאום מסתובבים
לי בזוגות מול העיניים, שזה מעצבן אותי כל הזמן. שאני חושבת
"למה הם יכולים ואני לא?", "מה הם עשו שאני לא עשיתי?"

אז עכשיו אני יושבת מסתכלת עליו מתייסר, מנסה להבין את המין
הנשי שבמקרה נתקל בתופעה הכי מסובכת שלה שקוראים לה אני. הוא
מסתכל עליי בעיניים, רואה שהן מזילות דמעות, נשפכות מהפנים.
ואז הוא קם מחבק אותי הכי חזק שאפשר, עד שכל הדמעות נספגות לו
בחולצה הכי יפה שיש לו. וחוץ מלבכות אני לא יודעת מה לעשות אז
אני זזה הצידה, מתירה את ידיו מסביבי ואומרת לו: "אני לא יכולה
יותר, אני אוהבת אותך יותר מידי, אז תעוף לי מהעיניים!!!"

הוא הסתכל והייתה לו דמעה אחת שהוא מיהר למחוק שלא אשים לב.
ואז הוא אמר:" אמן שתצליחי בחיים אבל אני מרחם עלייך
עכשיו..."
ואז אמרתי לו :"אני אוהבת אותך".