כפתורים חוצצים ביני לבינו. רוצים למות, לסיים את תפקידם בעולם
ולהיפרם. ואני, אני לא יודעת מה אני רוצה. ואני מסתכלת עליו
ולא יכולה להחליט אם אני עושה את מה שאני עושה מתוך מניע
כלשהו, או משום שאין לי מניע שימנע ממני.
אז עכשיו אני בוהה בו ואז מסתובבת, מנסה לנחש מה הוא יעשה כדי
למשוך את תשומת לבי. ואז אני מרגישה את ידיו על שערי, מוריד
בזהירות את הגומייה, מבלגן אותו, ככה, כמו שהוא אוהב- מתולתל
ופרוע. ואז הוא מלטף לי את הצוואר, מנשק אותו ואני מחייכת אבל
הוא לא רואה. פותח כפתור עליון, רואה שזה קצת קשה אבל מתאמץ
בשביל היצירתיות. ואז עוד אחד וכבר יותר קל ואז זה שעל החזה.
והוא מחייך אבל אני לא רואה, רק מרגישה. והוא מתחיל למשש אותם,
אחד אחד ואז ביחד. וזה נחמד, באמת שכן. ואיך שהוא אוהב שאני
בלי חזיה- פותר לו בעיות תפעול, יותר זמן לעיקר. ואני מחייכת
כי הוא הסתובב וצריך להראות יחס .ואז אנחנו מתנשקים כי אני מתה
על זה. הוא לא כל כך, כנראה, לא יודעת, לא שאלתי. בעצם לא
שאלתי הרבה שאלות. די חשובות אפילו. לא חשוב. במילא אני לא
לוקחת את זה קשה. מקווה שגם הוא לא.
ואחרי שהוא גמר, הוא שוכב על הגב, מסדיר את הנשימה שלו. מרוצה
כמו ילד קטן שרצה ואמא נתנה לו סוכרייה .ואני מסתכלת, בוהה בו
ותוהה כמה דקות יעברו עד שילך, כמה מילים יאמרו והאם אי פעם הם
יהיו עם משמעות כלשהי.
ואז באמת שלא עוברות יותר משלוש דקות והוא מתלבש ואומר שהוא
חייב לזוז ושזהו עד הפעם הבאה. ושאני יכולה  להתקשר אם אני
רוצה והוא יבוא. ואני מהנהנת עם הראש, די בשוק מהקרירות שהוא
מקרין. ואחרי שאני חושבת על זה , אני מניחה שהוא לא לוקח את זה
קשה ובטח שיש לו עוד כמה בבית שיושבות ומחכות שהוא יתקשר ויבקש
לבוא. ואין לי בעיה עם זה.
ופתאום הוא מתקשר ונורא רוצה לראות אותי ואני מוחמאת- בהנחה
שיש לו הרבה, בטח הייתי טובה והוא לא ייסע לפה סתם. בפעם
השניה, מעיזים יותר, לחוצים פחות, מדברים הרבה פחות. קצת מילות
עידוד, קצת יותר נוזלים והעיקר שהוא נהנה. ובשלב מסוים, אני
מתחילה לשנוא כל שניה שהוא כאן ועוזבת הכל ומבקשת ממנו ללכת.
"אפשר סתם לדבר"
"לא"
"למה?"
"אין  על מה"
"אפשר סתם לישון מחובקים"
"נכון, בחלומות שלך"
" נו, באמת"
"באמת, תנסה, זה עובד"...

והינה שוב הפרצוף הנעלב הזה שאני צריכה להצטער עליו.
אז זהו- שלא.
אהבה אין פה, משיכה- אולי, חברות- בטוח שלא. אז מה נשאר בעצם?
כלום.
שילך לחפש את החברים שלו
אני הולכת לחפש קודם דיבור, אחר כך זיון.
נראה אם אני יצליח.
טוב, נו, אחרי אילת (על משקל- יום ראשון דיאטה)

(על כן נאמר- כל הבנות זונות- רק החכמות לוקחות כסף ואני לא
טיפשה..)


מוקדש לאיש שבא והולך בצלצול טלפון
ביישן אבל לא מתבייש בכלל
ויש לו שם יפה- בגלל זה הסכמתי מלכתחילה