לא כל הנוצץ זהב
ולא תמיד צודק האב
פטרלנד, אלמוני.
הרעיון של "חשיפת המסכה" של סיפור בדיוני ושל דמויות סיפרותיות
יכול להשמע קצת מוזר, אבל נראה שהסיפור "השתלמות" שפירסמה טלי
וישנה ב-"במה" (21/7/03) (
http://stage.co.il/Stories/209280)
מבוסס על איזושהי התנסות אישית או תצפית של המחברת, שהחלק
הריאלי של ההתנסות או התצפית עברה כנראה מין תהליך נפשי של
אידיאליזציה, ובעיקבותיו עיבוד סיפרותי. בכל אופן, אין צורך
להמשיך ולשער השערות על האופן שבו נוצר הסיפור, ובהמשך אתייחס
אך ורק לריאליה הסיפרותית של הסיפור ושל הדמויות המופיעות בו.
סיכום תזכורת קצר של הסיפור "השתלמות". מוקדם בבוקר מופיעה
טובל'ה בביתו של סבא אברהם בירושלים, גוררת אחריה את ילדתה
דבורי בת שלוש וחצי. הן הגיעו מנסיעה ארוכה, טובל'ה בהריון
מתקדם וממהרת להשתלמות חינוכית. היא אוכלת ארוחת בוקר מהירה
(תוך השארת בלגן), משאירה את דבורי אצל סבא אברהם וממהרת אל
ההשתלמות. דבורי עייפה, מלוכלכת ורעבה. סבא מאכיל אותה, משחק
עימה, רוחץ אותה, משכיב אותה לישון, מכבס את בגדיה, ולאחר
שדבורי קמה הסבא והנכדה ממשיכים לשחק ולשוחח. הם מכינים ביחד
תוך כדי משחק מרק ירקות, ואחר כך הם יושבים ליד המחשב וכותבים
יחד אותיות ומילים. במשך כל היום הסבא והנכדה משחקים, משוחחים
על נושאים שונים, משתעשעים במשחקי מילים, דנים בנושאי משפחה,
מגלים ביחד את החוק הקומטטיבי של הכפל ואת חוק ארכימדס,
בקיצור: יום כיף המשולב בפעילויות דידקטיות. בערב טובל'ה חוזרת
מההשתלמות, אוכלת במהירות ארוחה חטופה, שעיקרה שליית ירקות
בידים מהסיר תוך כדי שהיא מלכלכת את עצמה ואת כל הסביבה (כמו
בארוחת הבוקר). טובל'ה מאשימה את סבא אברהם על שלא לקח את
דבורי במשך היום לשום מוזיאון ולא סיפק לה כל גירויים
אינטלקטואליים שייפתחו את מוחה. הסבא טוען שהילדה זקוקה יותר
מהכל לשלווה ונינוחות, וטובל'ה כועסת מאוד. היא טוענת שסבא
אברהם ממשיך באותה תבנית ההתנהגות ישנה שלו, שבה הוא יודע הכל
יותר טוב ממנה, למרות שהיא זו שלמדה חינוך וייעוץ, והיא זו
שעוברת השתלמויות חינוכיות הכרוכות במאמץ רב (נסיעה
בין-עירונית ארוכה, ואח"כ שני אוטובוסים בתוך העיר).
לפני המשך הניתוח, אני מניח השערה מסויימת. יש בסיפור מספר
אינדיקציות שטובל'ה אשה חרדית: צורת הדיבור, התלבושת, העיסוק
שלה, האוירה הכללית שסביבה. לעומת זאת, סבא אברהם מפגין בעיקר
ידע מדעי וכללי, וגם לא נראה שיש לו איזשהן עכבות ברחיצת
והלבשת הנכדה. כיוון שלא צויינה שום בעיית כשרות לא לגבי דבורי
ולא לגבי טובל'ה עצמה, סביר להניח שהסב דתי-לאומי, ואם כך
טובל'ה גדלה גם היא כדתית-לאומית, ובשלב מסויים, כפי הנראה,
התחרדה ונישאה לאברך חרדי. התחרדות זו יכולה להבהיר קווי אופי
מסויימים של נוקשות התנהגותית ומחשבתית אצל טובל'ה, או אולי
להפך, ההתחרדות וההליכה לקיצוניות יכלו להוולד מתוך האופי
ומתוך הנטיה לנוקשות התנהגותית ומחשבתית. למעשה, ההנחות
שציינתי לא הכרחיות להמשך הניתוח, אבל אני אוהב ליצור לעצמי
תמונת עולם שלמה ככל האפשר, שאליה אוכל להתייחס בראשי.
עפ"י הצורה שבה הסיפור מוצג, אין ספק מיהו הדמות החיובית ומיהי
הדמות השלילית בעיני המחברת. אך האמנם? קל להיות סבא טוב וכיפי
ודידקטי ליום אחד. הרבה יותר קשה להיות אם עובדת ולומדת, אשר
מטופלת אולי בעוד כמה ילדים קטנים בבית, ואשר צריכה לנהל
יום-יום בית שפוי, למרות שכפי הנראה היא לא מוכשרת כל כך
בניהול משק בית ובשמירת סדר וניקיון. כדי להגיע ליום השתלמות
כזה בזמן, טובל'ה (שכאמור נמצאת בהריון מתקדם) צריכה לקום
לפנות בוקר, לא משנה איך היא מרגישה, כמה היא עייפה, ועד כמה
מאוחר בלילה היא עבדה אתמול, להעיר את הילדים, להחליף להם
חיתולים, להכין להם בגדים ולהלביש אותם, להשאיר בשבילם אוכל
לכל היום, לארגן עבור סידורי השגחה עבור חלק מהילדים, וסידורי
לקיחה הלוך וחזור עבור חלקם האחר, ולהספיק להגיע יחד עם דבורי
לאוטובוס לירושלים. גם יום רגיל של אשה עובדת ולומדת ומטופלת
בילדים הוא קשה, מלחיץ ומעייף, אך "יום השתלמות" כזה יכול
כנראה לגמור לחלוטין גם אדם בריא ולא בהריון. אם אברהם הוא אבא
וסבא טוב כל כך, מדוע אינו נוסע הוא אל בית בתו ומחליף אותה
למשך היום, כדי שתוכל לנסוע וללמוד בנינוחות? מדוע אינו שוהה
אצל בתו מפעם לפעם כמה ימים, כדי לעזור לה, להקל מעליה קצת את
העומס, וכדי לשחק עם הנכדים בשיטותיו הדידקטיקיות, בתנאים
הדומים לתנאים שעימם בתו מתמודדת יום-יום?
אך השאלה שהעליתי היא רק קצה הקרחון. נראה לי שסבא אברהם אינו
מנסה רק לעשות לנכדתו יום כיף, ותוך כדי כך גם להקנות לה קצת
יידע. התחושה שלי היא שסבא אברהם מנסה להוכיח משהו לעצמו, לבתו
או לסביבה. מהו הדבר שמנסה סבא אברהם להוכיח?
ההשערה הפשוטה ביותר, ועל פי כלל "התער של אוקהאם" גם הנכונה
ביותר, היא שסבא אברהם מנסה להוכיח לטובל'ה שהוא יותר חכם ממנה
ושהוא מבין בחינוך ובגידול ילדים יותר ממנה. בקיצור, שהוא הורה
יותר טוב ממנה. מדוע מנסה סבא אברהם לעשות דבר כזה?
כאן אני דורך על קרקע מאוד לא מוצקה. קשה לי לדעת מה היתה
מערכת היחסים בין סבא אברהם ובין טובל'ה בילדותה. סביר להניח
שהיו מתחים. תמיד יש מתחים בין הורים ובין ילדים בכל הגילים,
ובמיוחד בגיל ההתבגרות. אבל במקרה זה יש אינדיקציות שהיו מתחים
מעבר לרגיל. לפי הסיפור נראה שלסבא אברהם חשוב הסדר והניקיון.
טובל'ה, לעומת זאת, מוצגת בסיפור כסופר-בלגניסטית וכליכלוכית.
זה כבר סיבה מספקת לעימותים תמידיים. ייתכן מאוד שלחוסר חוש
ניהול בית של טובל'ה מצטרף גם מרדנות ורצון "לעשות דווקא".
ייתכן גם שזו הדרך שבה טובל'ה מנסה לרכוש עצמאות ולהבדיל את
אישיותה מהאישיות של אבא שתלטן וכופה, אולי אפילו כפייתי.
הריאקציה לכפיתיות של האב מתבטאת בכפיתיות בכיוון הנגדי. גם
ההתחרדות, הנוקשות המחשבתית, הדבקות בכללים והנפנוף בסיסמאות
יכולים להיות מוסברים על רקע זה.
אך גם מצד האב יכולים להיות דחפים לעימותים ולנקמנות. סוף-סוף,
טובל'ה לא יצאה בדיוק כמו שסבא אברהם רצה. לא מבחינת ההתחרדות,
לא מבחינת ניהול הבית ולא מבחינת הצורה שבה היא מגדלת את
ילדיה. האם זה אומר שסבא אברהם ניכשל בחינוך שנתן לטובל'ה?
אולי הוא אינו יודע כיצד לחנך? אולי סבא אברהם הוא האשם
בכישלון? אבל אם יוכיח סבא אברהם שהוא כן יודע לגדל ילדים
ולחנך, ייתברר בדיעבד שהאשם בכל הכישלונות החינוכיים הוא
טובל'ה ורק טובל'ה.
האם חשב סבא אברהם מה "ההצלחה" שלו תעשה לבתו? האם חשב על כך
שהיא צריכה להתמודד כל יום עם סביבה פולשנית, משגיחה ורכלנית,
אשר יש לה חשדנות עמוקה כלפי "זרים שהגיעו מבחוץ"? סביבה
הכוללת שכנים, קרובים, תלמידים והורי תלמידים, סביבה בעלת אלף
משושים וגשושים בכל מקום? האם חשב סבא אברהם על כך שבתו צריכה
לבנות ולהגן על התדמית שלה כל יום בעיני בעלה, בעיני חמותה,
בעיני גיסותיה, בעיני שכנותיה ובעיני עצמה? סביר מאוד שטובל'ה
מודעת היטב לחסרונותיה ומגבלותיה, ושאין לה עודף ביטחון עצמי,
כך שטובל'ה חייבת להשתדל כל הזמן כמיטב יכולתה והרבה מעבר לכך,
להשתמש בכל כישרון ייחודי שיש לה ובכל ייתרון שהיא יכולה
להשיג, ללחום על חייה, ולהתגונן בפני כל התקפה עליה, גם אם זו
באה מצד אביה.
הדתיות של האב והחרדיות של הבת מגבילים את המאבק ודוחקים אותו
מתחת לפני השטח. סוף-סוף יש דיני כיבוד אב ואם, יש הלכות נקימה
ונטירה, יש דיני "ואהבת לרעך כמוך", יש דיני אונאת דברים, ויש
גם את האהבה הטבעית של הורים לילדיהם ושל ילדים להוריהם, כך של
פני השטח שורר שקט מתוח ומדומה. אך הקונפליקטים של הילדות בין
ההורה ובין הילד לא נפתרו, והם ממשיכים לפרוץ גם כאשר ההורה
כבר סבא והילד כבר הורה, אם כי בצורה בלומה, לפי הכללים
והדינים.
אבי תורת החסידות היה, כידוע, רבי ישראל בעל-שם-טוב. גדול
תלמידיו ממשיך דרכו היה רבי דב בער ממזריץ' המכונה גם "המגיד
הגדול". גדול תלמידיו של המגיד ממזריץ' היה רבי שניאור זלמן
מליאדי, מי שנודע גם בשם "האדמו"ר הזקן" או "בעל התניא", אבי
שושלת חסידות חב"ד, תנועת החסידות העיקרית של רוסיה, והזרם
החסידי המשפיע ביותר בכל העולם בימינו. לפי האגדה החסידית, רבי
ישראל הבעל-שם-טוב רצה מאוד מאוד לראות את הילד שלמה זלמן,
ורבי דב בער ממזריץ' הציע לו שיביא אליו את הילד חסידו-תלמידו,
אך הבעל-שם-טוב לא הסכים בשום אופן. "אתה התלמיד שלי", אמר
הבעל-שם-טוב למגיד ממזריץ', "ושלמה זלמן הוא התלמיד שלך, וכך
זה צריך להיות". עם זאת, מספרת האגדה, שהאדמו"ר הזקן סיפר
בערוב ימיו, שפעם אחת בהיותו בבית המדרש, נפתחה הדלת, וזקן
אחד, שמעולם לא ראה לפני כן או אחרי כן, הביט בו בעין טובה,
וסגר את הדלת ונעלם בלי לומר מילה. "אני חושב שזה היה הבעל-שם
טוב", כך סיים האדמור הזקן את הסיפור. אומנם סבא אברהם אינו
הבעל-שם-טוב, אך בכל זאת אני חושב שהוא היה צריך להשתדל יותר.
האם מחברת הסיפור לא הרגישה כלל את מה שמתחבא מתחת לסיפור שלה?
קשה לדעת. לפי כתיבתה היא נראית מוכשרת מאוד, וייתכן שבאמת
תיכננה את כל תת-המבנה הזה. ייתכן גם שלכל ההשערות שלי אין שום
בסיס, והם בעצם רק "מגדלים הפורחים באוויר". מה שהכי נראה לי
הוא, שהמחברת התכוונה ליצור סיפור פשוט ומגמתי עם לקחים ומסרים
דידקטיים. עם זאת, הכישרון הסיפרותי שלה יחד עם האוטנטיות של
חומר המוצא הביאו לכך שהסיפור והדמויות התפתחו הרבה מעבר למה
שהמחברת התכוונה מלכתחילה, כאילו הריאליה הספרותית קיבלה חיים
ועצמאות.
רק לשם הדגמה של התופעה, מבלי לנסות, כמובן, לערוך שום
השוואות, ברצוני לציין תופעה דומה שקרתה לדעתי במחזהו של
שקספיר "הסוחר מוונציה". על פי הקווים הכללים של העלילה,
"הסוחר מוונציה" היה אמור להיות קומדיה אנטישמית הקורצת לטעמו
ולדעותיו של המון הצופים. היהודי היה אמור להיות חמדן, קמצן,
תאב ממון וצמא דם ונקמה, ללא רגשות וללא הבנה לאהבה. הצעירים
הנוצרים היו אמורים להיות אציליים, טובים, יפים, מלאי-רגש.
השופטים הנוצרים היו אמורים להיות חכמים, צדיקים, מוסריים,
הוגנים. והסוף, לאחר כל ההסתבכויות והפחדים היה אמור להיות סוף
טוב ומצחיק. מה שקרה במפתיע הוא שדמותו של שיילוק קיבלה
"עצמאות" . בעוד שכל הדמויות האחרות במחזה הן רדודות וחלולות,
מעין סקיצות ארכיטיפיות, הרי דמותו של שיילוק במחזה היא היחידה
בעלת עומק דרמתי ואנושי. המונולוג של שיילוק המסביר מדוע הוא
רוצה לנקום ("האם כאשר מדגדגים אותי איני צוחק, האם כאשר
דוקרים אותי איני מדמם, ..." הוא המונולוג הטוב ביותר במחזה,
והיציאה של שיילוק בסוף המחזה, כאשר השופטים הנוצרים הנדיבים
לוקחים ממנו הכל, את רכושו, את כספו (שהוא מקור פרנסתו), ואת
בתו יחידתו, ומשאירים לו בנדיבותם את חייו במתנה, יציאה שהייתה
אמורה להיות עלובה ומגוחכת, מקבלת עוצמה טרגית שאינה נופלת
מסופו של המחזה "המלך ליר". שוב מקרה שבו העוצמה והכישרון של
הכתיבה העניקה אוטונומיה וחיים לריאליה הסיפרותית.
