החדר הזה נראה כמו כל מסדרון חדר-חולים אופייני.
אני הולכת קדימה, ומולי אני רואה דם זורם לאט-לאט במעלה
המדרגות. אני מנסה לעלות מבלי לדרוך עליו... מי יודע - אולי זה
כואב לו.
אני מגיעה לחדר המתנה כלשהו, ריח העוף נישא באוויר וכל האנשים
בחדר אוכלים... הם מחכים למשהו.
אני ניגשת לכלב תערובת בפינת החדר ושואלת אותו היכן אני, למרות
שמטרתי ברורה.
הוא מסתכל עלי בעיניו החומות העצובות, ועונה: "כולם באים
והולכים... באים והולכים..." והלך להפרד מאשה זקנה שלא מגיבה.
פתאום אני שמה לב שכולם כאן זקנים... זקנים מאוד... אבל רגע,
אני מכירה את האנשים האלו! הם לא בני 15? או שזה היה לפני כמה
שנים?... עשרות שנים?... לא, זה היה ביום שישי שעבר.
אני יוצאת למסדרון שמחוץ לחדר ומתיישבת על כיסא שנמצא סמוך
לקיר. מולי טלויזיה שבורה שמראה רק שלג... בלי קול.
אני נושאת את עיני לתקרה ורואה דבורים... מאות דבורים, נצרבות
מנורות הפלורסנט וחוזרות אליהן שוב. אך כל זה בלי קול. אילם.
מתוך החדר שהייתי בו, יוצאת אלי הסיבה שבאתי: אדם, ישות בכיסא
גלגלים. אך דעתו לא באמת הייתה שם. הוא מדבר אלי ואני אליו.
אני רואה דרך עיניו את הדלת שדרכו נכנס.... מי זה אדם זה? האם
אדם הוא?
הוא מספר לי על כמה שכואב לו, על כמה שהוא סובל.
אם היה לי אקדח, הייתי מוציאה אותו מייסוריו. אני ממששת את
כיסי ומרגישה שם משהו. זהו אקדח. זה נועד לקרות.
אני קמה ממושבי, מצמידה את הקנה לצד ראשו ושואלת אם הוא רוצה,
אם הוא מסכים, אם זה יעזור.
הוא לא עונה. הוא נראה מבוהל. אבל אני יודעת שזה הדבר הנכון
לעשות.
אני לוחצת על ההדק, וראשו מתפוצץ בקול אדיש. גופו לאט-לאט
נימוג, ורק עיניו השקופות למחצה נותרות באויר. הן פשוט נשארות
שם.
אני הולכת שוב לכיוון המדרגות מבלי להסתכל לאחור, יורדת בהן
ונעלי מתכסות בדם.
אני יוצאת מהבניין לאור היום האמיתי, הנעים, ומבינה שעכשיו הכל
נגמר. עכשיו הכל טוב.