מתעוררת אל בוקר חדש. בוקר רענן, טרי, כמו פרי שזה אך נקטף.
פרי רקוב, מקולקל.
יודעת מראש מה צופן עתידו של היום. היא תצעד, ולאן שתפנה- ילך
אחריה צל. צל שחור, מאיים, מרחף מעל מחשבותיה כענן המסכן את
שלומה.
אומרים, כך שמעה, שיש לצל הזה רגשות. שלמעשה הוא מנהל את החיים
שלו עצמו.
היא יודעת שזה שקר. יודעת שבעצם, הוא מנהל את החיים שלה. מחליט
עם מי תפגש, לאן תלך, מה תחשוב ותרגיש. מחליט הכל. נשרך אחריה,
מכביד.
אם תצא בכוונה להנות- על אף שלא יצטרף אליה- ישתקף אליה הצל
מכל שלולית. כל מראה. כל מקום.
מרגישה אותו מחלחל לתוכה, משתלט. כשתסמן מטרה יחייך אליה הצל
ויאמר לה, שבמקרה, זו גם המטרה שלו.
יודעת יותר טוב מכולם מה טיבו של הצל הזה. מכירה את כל
מעלותיו. את כל מגרעותיו. מכירה את עצמה מולו.
יודעת שכשתגיע אל אבן דרך מסוימת, תצטרך להפרד ממנו. הידיעה
הזו מעוררת בה רגשות מעורבים. שמחים- על ההקלה שתחוש וגם רגשות
עצובים- על הפסד של שותף לדרך ארוכה בחיים.
לעתים קורה שהיא מדברת אליו. מנסה להתידד.
וקורה, לעתים קרובות יותר, שהוא צועק אליה, מדבר בשפה לא
מובנת. כזו שהיא לא רוצה להבין.
אכפת לה ממנו. לא רוצה לפגוע, לא רוצה לשבור. אבל כבר לא
יכולה.
היא גם לא רוצה להשבר. לא רוצה לבכות- לא בגללו.

והוא בסך הכל צל...