לוליטה. כמו זיעת התאווה והאשמה, זיעת המוות מטפטפת בלוליטה.
אני תוהה כמה קוראים מסיימים את הרומן מבלי להבין, שגיבורתו
מתה כבר בהתחלתו. ההספד הקצר מוחבא היטב בהקדמת "העורך",
באופן נונשלנטי, עיתון-בית-ספרי:
" מונה דהל היא סטודנטית בפאריס. 'ריטה' התחתנה לאחרונה עם
בעל מלון בפלורידה. הגברת 'ריצ'ארד פ. שילר' מתה כאשר ילדה פג,
בחג המולד של 1952, ב"גריי סטאר", מושבה מרוחקת בצפון המערב.
'ויויאן דראקבלום' כתבה ביוגרפיה..."
ואז, הספר מתחיל שוב. אהבת ילדותו של הומברט, אנבל, מתה בגיל
13 (טיפוס), אישתו הראשונה מתה גם היא (גם היא בלידה), וכך גם
אישתו השניה שרלוט ("תאונה רעה"). גם חברתה, ג'ין פארלו מסיימת
את חייה ברומן בגיל 33 (סרטן), וצ'רלי הולמס, מאהבה הצעיר של
לוליטה (קוריאה) וקלייר קווליטי, מאהבה הזקן של לוליטה. ואז
הומברט מת (התקף לב). ואז לוליטה. וגם בתה.
במובן מסוים לוליטה עצומה מדי לקוראיה, הטקסט דחוס ומשתולל לכל
עבר מכדי שנבין אותו. ועדיין, זה עובד - לפחות ברמת הנשגב. אני
אנסה להראות מהו לדעתי, ליבו הזועם והמנוער של הרומן, רומן
שהוא כל כולו כסערת פרותרומבין, הרמות ונענועים.
קודם, כדאי לבחון מה בדיוק קורה בלוליטה: מוסרית. כמה רע כל זה
- על הנייר, בכל אופן?
למרות שהוא מרחיק עצמו בגאוותנות מהעולם של " זימה בצריפוני
פחם וסמטאות מלוכלכות", עולם של מטורפים מתנשפים ושוטרים
מריירים, הומברט הומברט הוא ללא ספק פרדיגמה של סוטה-מין. הוא
מפגין אכזריות קלאסית, יכולת מרמה ללא מצמוץ ומעל הכל, תשומת
לב מדהימה לפרטים. הוא דואג להחנות את הרכב בשער בית הספר
ומחייב את לוליטה לגפפו כאשר הילדים יוצאים משיעוריהם, תוך כדי
תיאור מפורט של הפנטזיות של כל מה שאינו לוליטה, בבית הספר. 65
סנט מבטיחים לו גיפוף נוסף בכיתה, כאשר הומברט "מעריץ" את בת
כיתתה. מחירי מציצה מאמירים לשיא של ארבעה דולרים לפני שהומברט
מקצץ במחיר בכך שהוא גורם לה "להרוויח את לחמה ולהשיג את
האישור להשתתף בתיאטרון." מצד שני הוא יורד ללוליטה, בתו
החורגת כאשר היא נופלת למשכב עם חום: "לא יכולתי לעמוד בתענוג
החום שלה - למרות שזו הייתה לוליטה נרפת במיוחד שנאנחה, השתעלה
ורעדה בזרועותיי."
הומברט היה כנראה, סוג של סאדיסט בורגני לאשתו הראשונה ואלרי.
הוא פנטז על 'לסטור את שדיה ממערכם" או "לשים מגפי ההרים
בבעיטה רצה אליה", אך במציאות הגביל את עצמו ל"עיקום פרק כף
היד (עליה היא נפלה מאופניים בילדותה)". פרק כף היד המוחלש
הוא טוב, הוא בדיוק זה: סדיסטים יודעים למצוא את נקודות
התורפה. הומברט מכה את לוליטה פעם אחת בלבד, "מכת גב יד
עצומה", בזמן קנאת אהבים.
בכל זמן אחר, הוא מפעיל אותה בשוחד ואיומים - שלושה עיקריים:
המוסד לעבריינים, בית היתומים והשעמום הפרברי: "בפשטות, אם
נתגלה, יקחו אותך לאבחון ואשפוז, מחמדתי. את תשכני, לוליטה
שלי, תשכון עם שלושים ותשעה מסוממים בחדר מלוכלך, תחת השגחת
אם-בית נוראית. זה המצב, זוהי הבחירה."
ועניין הרצח. הומברט אכן רוצח. הוא רוצח את יריבו, קלייר
קווילטי. למרות הקומדיה האיומה שהוא מגלם, ולמרות קיומו הנקלה
של קווליטי כאדם וככותב, המעשה לא מאבד מצבעיו המוסריים.
קלוויטי הוא, אחרי הכל, אחיו של הומברט. חולק סודו. האין טעמם
בנשים ומשחקי מילים זהה? האין קולם זהה? "הפל את האקדח, הוא
אומר להומברט, הרי רק תפצע אותי נוראית ואז תרקב בכלא כשאני
אתאושש בסביבה טרופית".
קווילטי הוא ליצן חסר לב, אחד מהפורנוגרפים של המציאות. מותו
של קווליטי אינו טרגי. גם לא גורלו של הומברט. גם לא
"לוליטה". אבל לוליטה, הדמות, טרגית, על כל מרווחה המצומצם
שמוצג בספר.
אם טרגדיה היא תהייה על אנרגיה מסוכלת ואפשרויות מסוכלות, אז
לוליטה היא אכן טרגית - טרגית במלואה. והתעלומה נשארת. איך
הצליח נאבוקוב להשחיל את סיפורה למשהו מצחיק עד למבוכה, כל כך
מלא השראה, כה מלא חיים?
אולי כך: ספרות, כפי שכבר אמרו, איננה החיים. היא בוודאי לא
החיים הציבורים. אין כאן עניין של 'מורליות הכותבים'. זה בונוס
נחמד לדעת שנאבוקוב היה אדם נדיב. כל הפראפנליה הביוגרפית
שהצטברה בעשרות השנים האחרונות בהחלט מצביעה על כך. למעשה, כך
מה שכתב מצביע על כך.
בתור מבקר, נאבוקוב היה יותר מסתם רגיש כלפי אכזריות ספרותית.
אלו מאיתנו שעברו בדרכינו דרך 'דון קישוט' התרגלו ל "הלמות
הנצחיות" (מכות, כן?) שניתנות ומחולקות לגיבור הספר. נאבוקוב,
לעומת זאת, בהרצאותיו על דון קישוט, בקושי מסוגל לחשוב על
האוטומטיות המכנית של 'ספר אכזר וגס זה':
"נראה שהכותב תכנן את זה: בוא איתי, קורא גס, שנהנה לראות כלב
מנופח ונבעט ממקום למקום כמו כדורגל. קוראים שנהנים, נגיד,
בדרך בחזרה מהכנסייה ביום ראשון, לרגום באבנים את הנוכל
השכונתי. אני מקווה שתהנו ממה שיש לי להציע."
ואז לוליטה."לוליטה" הוא ספר אכזרי על אכזריות. אין ספק,
נאבוקוב גם היה חתן פרס האכזריות. מהרמן הרמן ב"יאוש" דרך רקס
ומרגוט ב"צחוק בחשכה", עד הומברט ב"לוליטה" - נאבוקוב הבין
אכזריות. הוא היה בקיא בדרכיה ובאינטונציות המיוחדות שלה - כך
באותו מקצב מתוך "צחוק בחשכה", בו לאחר המיקום הנחמד של
"במיומנות", שאר המשפט מתמוטט אל תוך אכזריות היום יום:.
"אתה רשאי לנשקני" היא מיררה, "אבל לא כך, בבקשה". הצעיר משך
בכתפיו... היא חזרה הביתה ברגל. אוטו [אחיה המבוגר] שראה אותה
יוצאת, הכה בצווארה עם אגרופו ואז החל לבעוט בה במיומנות, כך
שהיא נפלה ופצעה עצמה על המכונת תפירה."
כך גם בלוליטה. הומברט אכזר מאוד ללוליטה, למרות הפרוזה, צריך
להזכיר שמדובר באונס חוזר ונשנה במשך שנתיים של מתבגרת על ידי
אביה החורג. כך גם בחוקיו של כניעתה, ובכוונתו הנאנחת להפטר
ממנה לאחר שהאופטימום שלה יעבור, ובהבחנותיו האנינות על סימני
בלאי אצל 'מאהבתו המזדקנת'. אך המקום בו הומברט אכזרי ביותר
הוא בשימושו בלוליטה למשחקי השנינות ומשחקי הפרוזה שלו, בכך
שהוא הפך את דולי הנאנסת למילה שמציינת תשוקה אסורה אך מפתה,
לנצחון הספרות על המוסריות, על המציאות. אבל גם לרומן יש מה
להגיד. מבחינה מוסרית, כל כולו ריקושטים וריבואנדים, כך
שנאבוקוב אכזר להומברט אף יותר - אכזריות רמה. כולנו חולקים
את צחקוק המספר כשהוא מתחיל את פרק השוחד המיני במילים אלו:
"אני עכשיו נאלץ לתעד צניחה ברורה במוסריות אצל לוליטה". אך
הצחקוק קופא כשאנו ניצבים מול המצבור המוסרי שהוא הומברט, מתחת
לגבתו הקשתית. מפתה ובלתי נסלח. עניין הריבאונדים. זה מסובך,
ומטריד. ועדיין, כך זה עובד.
לוליטה עצמה הפכה לכזו חתיכה אנתולוגית עד שאפילו בנות 17
שמנסות להראות מתוחכמות מציבות אותה ברשימת היצירות האהובות
עליהן, ביחד עם נייק דרייק. אפילו לא-קוראים של הרומן יכולים
לעצום את עיניהם ולראות אותה במגרש הטניס או בריכת השחיה. אנו
נוטים לשכוח שיצירה מעוורת זו היא בדיוק זו: יצירה, ויצירתו של
הומברט הומברט. לאורך כל הרומן אנו מסתמכים רק על הומברט. ומה
שלא נגיד על הומברט, אפילו לא אמו הייתה טוענת שבנה נוהג לחשוף
את כל הקלפים. הוא מספר מהימן במובן הצר, אך הומברט אינו
מהימן בכל מובן אחר, ואנו צריכים לזכור שנאבוקוב כתב פיקציות
שלמות - אש חיוורת, העין, יאוש - בהם למספר לא היה מושג מה
בכלל קורה. לוליטה, אני חושב, בודדה ועוותה על ידי הסלבריטאיות
לוליטה בעיניי הומברט.
מה גורם לאנשים לצחוק? לא רק אירוניה ולעליזות. האמירה שצחוק
מגרש רצינות היא תפיסה מוטעת נפוצה. אנשים צוחקים, כנראה,
להביע אנחה, כעס, סטואיות, היסטריה, מבוכה, גועל ואכזריות.
לוליטה היא אולי הרומן המצחיק ביותר שקראתי בגלל שהיא מאפשר
לצחוק את כל מרחב הפעולה שלו. אנו שומעים את קצהו המאפיין
כשהומברט משתמש ב"מחמדתו" למשחקי שנינה לפרוזה: זהו הצחוק
שאנו שומעים (לא לעיתים קרובות מדי, אני מקווה) כשאנו מגלים
את השלמות המוחלטת של הלכלוך המוסרי שלנו בקריאה. לכלוך היא
מילה בולטת בחסרונה בסיפורו של הומברט. אזכורה היחיד בא
בסוגריים ב"צייד המכושף", כשהוא מרגיש שעניין כדורי השינה הוא
"עסק די מלוכלך".
הומברט, עם "הגבות הקשתיות העבות" בחר את קורבנו היטב. לוליטה
הייתה זו לה הוקדשה כל פרסומת: "הסוביקט והאובייקט של כל
פוסטר רע"
כשאנחנו נתקלים במשהו חכם, שנון או מצחיק, או משהו נחוץ
בהכרחיות לכל, קוראים מנוסים מסמנים סימן אנכי עם עפרון הספר
שלהם. לפי זה, ה---לה המושלמת חרוצה בסימנים ורטיקלים הרצים
לאורך כל רווח. זה לא ממש עובד ככה, ובגלל שנובלה היא דבר
נזיל ומשנה את צורתה במהלך השנים. קראתי את לוליטה חמש או שש
פעמים, ולא תמיד באותה גרסא, אבל הרווחים של הגרסא האנגלית
הראשונה של לוליטה מלאים בטיקים, שאלות, סימני קריאה ושורות
שהופכות לכפולות ומשולשות. הערות העיפרון האלו, אני רואה ,
יוצרות מעין סיכום סוריאליסטי משל עצמן:
"אבל אתה לא יכול...עלבון קבוע...אוזן...תחפושת...משחק עם
דוסטויבקי...אהבה ממשיכה..טוב,טוב מאוד...עין נוסעת...ערפד
שוב...או שיט...פלובר...כן..כאן היא לוליטה...האופנים...דולי
המסכנה...די משוגע....עכשיו לבד....בוכה על נעל...לאורך כל
הדרך!...הכל מת...חוויה נוראית..."
ברור, אלו לא הערות של חוקר, ואין הן מובילות לעבר הבנה או
השלמה. הן אנחות הפתעה חוזרות ומתחדשות. אני אקרא את הרומן
עוד הרבה פעמים. ונגמר לי המקום הלבן.
