הכרתי את משה דרך אתר באינטרנט. כן, גם אני מנסה את מזלי שם.
אולי אני יפה וחכמה, וממש לא חסר לי כלום, אבל בן זוג לחיים
עדיין לא מצאתי. אז נרשמתי לאתר והתחלתי בחיפושים. לא נואשת כל
כך, אבל בכל זאת מגיע הזמן שנמאס כבר להיות לבד, וכל כך רציתי
כבר לחבק מישהו בלילה, מישהו שאוהב, מישהו שיגרום לי לפרפרים
כאשר אראה אותו, מישהו שימלא את חיי. אומנם חיי מלאים ואני
מאוד פעילה, אבל אהבה - בלי אהבה אין טעם לחיות, בלי חום, בלי
תשוקה, ובלי סקס זה פשוט לא זה. אז נפגשנו באיזה יום שישי, ומה
שראיתי מצא חן בעיניי - גובהו, גופו האימתני, החיוך שבעיניים,
פשוט גרמו לי להרגיש טוב.

הלכנו לשחק באולינג. היה מאוד נחמד, ואחר כך ישבנו בבית קפה
כמה שעות טובות ודיברנו על הא ועל דא, כל מיני, כרגיל, על מה
שהוא אוהב, על מה שאני אוהבת, מטרותינו בחיים, תחום עיסוק,
וכרגיל, אתם יודעים. השיחה היתה קולחת וזרמה בצורה נפלאה.
חשבתי לתומי שזהו, מצאתי סוף סוף את הנפש התאומה שלי.
במשך השבועיים הבאים התפתח רומן סוער. מפגשים תמידיים כמעט כל
יום, שיחות טלפון, התכתביות אינטימיות דרך האינטרט בעבודה.
פשוט קסום. הכל היה נפלא, והייתי בעננים.

אתמול ביום שבת, הוא הודיע לי בטלפון, שאני והוא זה ממש לא
מתאים. הוכיתי בתדהמה ולא האמנתי למשמע אוזני, ושאלתי את עצמי
פעמים רבות מדוע, הכל היה כל כך מושלם, הכל זרם בטבעיות, אף
אחד לא הלחיץ את השני, לכל אחד היה את המרחב שלו, ובכל זאת.
הייתי המומה. האמת היא שתמיד אני מעדיפה לשמור על מידה של
פסימיות בכל הקשור לקשרים עם בני המין השני, עדיף לפתח קשר לאט
ובטוח ולא למהר . התחלתי לשחזר במוחי מהי הסיבה לפרידתו
המוזרה, ולא מצאתי תשובה שתספק אותי. את התנחומים קבלתי
מחברותיי, שדאגו להוציא אותי קצת לבלות באותו יום. היה נחמד,
אבל ההרגשה העצורה בגרון והרצון להקיא ולהזיל דמעות עדיין
מקננת בתוכי. התבדיתי כאשר הכרתי אותו, חשבתי שזהו. שזה הוא.
אבל כנראה שלא. שמחתי לשתף אתכם בסיפור האישי שלי, הכואב, אבל
תמיד זה עובר. התחלתי לחייך אז הכל בסדר, וממשיכים הלאה. באהבה
ממני אליכם.