דמעה שלי...
והפנים שלך. יצאו כמתוך ערפל, אור מתוך מסדרון אפל, של
חדרים איומים וניצוצות של אושר. היינו ניצוצות של אושר,
כלואים מאחורי סורגים של הגדרות.

היינו הגשם, הפכו אותנו לשלוליות. ועל לא עוול בכפינו אל
מתחת לאדמה חלחלנו עד לעמקים כמעט בלתי אפשריים של אבדון,
אבל כמה מאתנו, מצאנו את הדרך, מתחת לכל הזוהמה והכאב,
והטהרנו והצטללנו, ונמשיך, בדרכינו לבאר, להיות מים חיים,
להרוות את אלה שעדיין שם, להרוות עולם ומלואו. כי לא
זיהמו אותנו, ולא שברו, את הענפים הדקים שהיינו אז, כמעט
נשברים תחת המשא הכבד, הבלתי אפשרי, של כאב ימים רבים על
הצמח הענוג והרך שהיינו אז, למדנו להתכופף, לא להיכנע, להמנע
מהשבירה המאיימת מדי רגע ברגע.

את לפני כשם שהנני, ניצוץ האור, שעדיין מהבהב, ובבוא הזמן
יאיר באור נגוהות יפהפה ומרהיב, ויורה את הדרך.
את לפני כפי שראיתיך היום, הזרם הדק, אך יציב של מים כים
הממלא את הבאר, את מקור החיים והטוהר. את הפלג שצלילו
המרנין, עוד ימלא את מקום הצעקה הנואשת, הדוממת לעתים.
את לפני כפי שרואה חזוני אותך, עץ ששורשיו נטועים עמוק באדמת
הקיום, הקשה והסרבנית, שהצלחת לגבור עליה, פרותייך נאים
וצלך מרגיע.

דמעה שלי, דמעה של עצב שתהפוך לדמעה של שמחה, אינני יודעת, אך
אני מאמינה בכך בכל לבי.
כמה שאני אוהבת,
רק היום הבנתי כמה התגעגעתי,

אני שלך.