כשראיתיך לראשונה ידעתי שזאת את,
את שאלת אותי, איך זאת תדע?, ואני עניתי.
כשראיתיך לראשונה, כל תא בגופי ראה אותך.
כששמעתי את קולך הרך המתנגן על גלי הרוח שלטפה את פניי,
כל תא בגופי שמע אותך.
כשנגעת בי לראשונה, צמרמורת עינוגים אחזה בכל גופי,
וכל תא בגופי הרגיש את מגע ידיך המלטפות.
הקשר היה כל כך חזק,
מעבר לכל תאור שאוכל אולי למצוא בספר של רומן קצר.
לכל מקום שהלכתי, גם כשלא היית, תמיד היית שם איתי.
ואת שאלת אותי, איך זאת תדע? ואני עניתי בקול דממה.
כי היית שם איתי בתוך הנשמה.
מדי פעם כשהזמן מאפשר, אני מפנה לעצמי איתך רגעי חסד כדי
להזכר.
אני יושב מתחת עץ, אותו העץ הכל כך מוכר לשנינו, שאליו הבאתי
אותך בחורף ההוא,
כי כך את בקשת בצוואתך שנאלצת לכתוב בטרם עת.
בכל פעם שאני שם יושב, את אותה השאלה אותך אני שואל.
האם הרגשת יקרה את מה שאני הרגשתי כשליבי היה בתוך ליבך.
ובכל שנה אני אומר לעצמי, אולי הפעם אקבל ממך סימן מעולמות
בלתי נראים.
כי אני כל כך רוצה, ואפילו רק לרגע לספק תמונה נשכחת לתחושות
געגועים.
אני מושיט את זרועותי קדימה, וכפות ידיי פתוחות, מנסות לתפוס
עוד טיפה אחת של
גשם דק, גשם של דמעות הנופלות עלי מן הרקיע המעונן,
כאילו זאת את שבוכה את בדידותי,
רוצה לקבל ממך סימן שאדע שאת איתי.
אם תתני לי רק סימן, סימן אחד של חסד, תני לי סימן אחד קטן,
שאדע שאת יודעת שאני נמצא איתך כאן.
לפתע השמש שבקשה את מנוחתה, פרצה בקרן אור קטנה מבעד לעננה,
זו הייתה קרן אור שהאירה רק אותי, הנשלחה ממך אלי כסימן
במתנה.
היא האירה את כל כולי מבפנים באור חיים שבקע לפתע מתוכי.
אז באותו הרגע הבנתי משהו שאקח איתי לעולמים,
את הסימן ממך אהובה שלי קבלתי מכוחות הטבע שברא האלוהים.
זה קרה בדיוק באותו הרגע שהאירה החמה.
זה היה אותו הרגע בו ידעתי שתמיד היית ועדיין,
עמוק עמוק איתי בתוך הנשמה.
בן