היית שם לרגע, אך לא תהיה עוד לעולם.
הרוח שליטפה את פני אמרה לי, השאר איתי מעט,
תשאר עוד רגע קט, ואחר כך,
לך והמשך את חייך, המשך בדרכך.
תן לנוף שהיה שם, להכנס אל נשמתך.
אל תשאיר אותו כאן, קח אותו איתך.
כשהייתי שם היום, היית שם לרגע,
יכולתי להרגיש זאת בשקט.
זה היה אותו השקט שחי בך,
זה עכשיו אותו השקט שפורץ מנשמתך.
יכולתי לשמוע זאת בצלילי הטבע המלטפים,
אותם צלילי הטבע המלטפים רק את אותו מקום קסום,
אליו הגעת ממש לא מזמן.
זהו המקום שבו תנוח לעולם.
זה היה יום חורף, אך לפתע השמש יצאה מבעד לענן,
כאילו מחייכת את החיוך שלך,
שבחרת לשלוח לי מאיתני הטבע כסימן.
הסימן שבו אמרת, תודה לך אדם יקר,
תודה לך שבאת עד לכאן.
ונדמה לי שבכיתי, שהזלתי עוד דמעה.
אך זו לא היתה דמעת כאב,
זו היתה דמעה של רגש,
דמעה של גאוה, ואולי דמעה של געגוע.
געגוע לעוד זכרון אחד קצר שנעלם.
זה קרה בדיוק באותו הרגע שהיית כאן.
אתה היית כאן לרגע,
"ותהיה כאן, לעולם..."
בן