כשאני פותחת את הטלוויזיה,
אני יודעת שאין לי בעצם מה לפתוח את הטלוויזיה,
כי מה שיראו בטלוויזיה,
ראו גם אתמול,
ושלשום,
וגם לפני שבוע.
אז פעם הבאה שאני אפתח את הטלוויזיה,
אני אפתח בערוץ הסרטים,
כי שם,
אחרי שהסרט נגמר,
כל המתים מתעוררים לחיים.
אתמול פתחתי את הטלוויזיה,
בדיוק כשהתחילו החדשות,
הבנתי ששוב היה פיגוע.
אבל הפעם זה היה פיגוע שונה,
פיגוע שגרם לי מן חור בלב,
אולי בגלל שנהרגו ילדים,
ילדים- שרק התחילו את החיים.
דמיינתי לעצמי איך עשו למתאבד שטיפת מוח.
סיפרו לו על מוות למען המדינה,
ואותו המתאבד הנהן,
וכלל לא חשב,
למרות שהוא די נבון,
למה הוא בעצם גורם.
לפני בערך חודש,
נהלנו שיחה עם המורה,
והיא סיפרה,
שבתוך מטעני החבלה,
יש דברים,
מלבד פיצוץ ומוות,
אלא מסמרים.
אז אתמול, כשהיה פיגוע,
חשבתי לעצמי,
עד כמה גרוע,
עלול להיות מסמר,
שנתקע.
בחדשות הם מדברים,
ומדברים,
ומדברים.
אבל אף מילה,
אפילו לא היפה במילים,
לא תחזיר,
אפילו לא ילדים,
לחיים.
|