אני נכנסת למקלחת ונעמדת מול  המראה. אני נשענת כששתיי ידי על
השיש, ומסתכלת לתוכה. אני מנסה לפרוץ את גבולות הכאב שלי, לא
יכולה כבר להרגיש אותו יותר בתוכי. הוא מפעפע בתוכי, הוא נרדם
לשנייה ואז מתעורר לתחייה ואני צועקת עליו, שייצא ממני,
שיילך.
אני מנסה לבכות. אני רוצה לבכות. אבל לבכות כמו שבכי צריך
להיות, כמו חיה פצועה, בכי חזק וזועק, המרעיד את הקירות. בכי
שאחריו את סוף סוף יכולה לשבת דקה ולנוח, להרגיש שהתנקית.
שעכשיו יש לך את הכוחות או לפחות חצי מהם להתחיל מחדש. כי זהו,
הבכי הזה היה כ"כ משחרר, ואבן ששקלה טון ירדה מהגב שלך ואת שוב
נושמת. זאת שוב את.
אבל אני לא מצליחה, הכאב לקח לי גם את היכולת לבכות כמו
שצריך.
אין טעם להמשיך לעמוד במקלחת ולהביט במראה. את מספיק כבר יודעת
על עצמך  הכל. את, תמיד היית אלופה בזה, אבל הפעם התעלית על
עצמך, הפעם החקר האינסופי של הנפש שלך, של הלב שלך ושל החיים
המחורבנים שלך עלה לך בכאב שמשתק ולא מוכן להשתחרר ולו  לדקה
אחת.
ואני צורחת, ואני זועקת, ואני מתפללת ומתייסרת.
אבל אתה לא בא. והוא לא יוצא, הוא לא יוצא הכאב הזה, הוא מקיף
אותי והוא חי בתוכי כל שנייה, ובחלומות שלי זה הכי נורא .גם הם
מכאיבים.
ואי אפשר להתיידד עם הכאב הזה, ניסיתי, נלחמתי, אבל הוא לקח גם
אותי.
וכבר אין טעם להביט על עצמך במראה יותר
וכבר אין טעם להמשיך ולקרוא לך לבוא
אני רק מתפללת לרגע שבו הכאב יהפוך לנעים קצת יותר.