"אתה יודע," היא אומרת ומדליקה סיגריה, "איש חכם אחד אמר פעם
שהדברים היפים ביותר בחיים הם הדברים הקטנים שאנו שמים לב
אליהם לעתים רחוקות מדי." אפי משחרר גיחוך בלתי רצוני. "אני לא
איש חכם," אני עונה, פולה את הזרעים מהקססה, "אני איש טיפש
ועצוב." היא לוקחת שאיפה ארוכה, ופולטת את העשן אל תוך הלילה.
אור הירח המלא מדגיש את צלליתה על רקע השמים הכחולים כהים.
"החלטת כבר מתי אתה הולך לעשות את זה?" היא שואלת מבלי להביט
בי, יושבת על אדן החלון, מלטפת את שערה השחור. אני אוהב אותה
יותר משאני אוהב כל אדם אחר, כי שלמרות שהיא מבינה אותי היא לא
מנסה להציל אותי.

"מחר," אני עונה לאחר שתיקה ארוכה, "כוס אמו, כמה זרעים יש
בחומר הזה, מתי הערבים האלה ילמדו לגדל קנביס כמו שצריך?" היא
נעמדת על אדן החלון ופושטת את ידיה לצדדים, מדמיינת שהיא
ציפור. "קנית כבר כל מה שאתה צריך?" היא שואלת. אני שונא לעשות
לה את זה, אבל אני שמח שהיא מכבדת את רצונותיי ואת צרכיי.
שנינו יודעים שהייתי עושה את אותו הדבר למענה. "הכל," אני
עונה, עיניי נעוצות בנייר הפרוש בידי, "שלושים וחמישה ריבועי
LSD, מסוגים שונים ומשונים." "חמישה לכל יום, נכון?" אני תוהה
אם היא באמת שלמה עם זה כמו שהיא אומרת. "חמישה בכל יום," אני
חוזר על דבריה, "אלא אם כן..." "אלא אם כן תעבור את הגבול לפני
כן," היא משלימה אותי. אני מביט בה, מחויך. היא מסתובבת אליי
ומתיישבת.

"אתה מתאר לעצמך מה הם יאמרו על זה," אני תוהה לאן היא חותרת
עם זה. "לא ממש אכפת לי," אני מושך בכתפיי, מציין לעצמי כמה
אני עדיין ילד. "יהיו לזה גם השלכות על אנשים אחרים, אתה
יודע," היא ממשיכה, "גם עלי. במיוחד עלי." אני מחייך בהקלה.
"אל תדאגי, האחריות עלי." "קל לך לומר," היא מרימה מעט את
קולה, "אתה כבר לא תהיה כאן, והם יתייחסו לכל העניין כאילו אתה
סתם עוד איזה מסומם מטומטם שלא ידע לשים לעצמו גבולות והתחרפן
בצורה טוטאלית. הם תמיד מחפשים מישהו להאשים כשכזה דבר קורה."
אני קולט את דבריה מבעד למסך החשכה המפריד בינינו, ושוקל אותם.
"איפה ה- RIZLA  המזוינת? אי אפשר למצוא כלום באור של מנורת
הלילה הדפוקה הזאת." היא מביטה בי דקות ארוכות, מצפה לתשובה
שתתן מענה לחששותיה, אשר היו מוצדקים לחלוטין, היה עליי
להודות. "אכתוב מכתב," אני אומר לאחר שליקקתי את קצהו של נייר
הגלגול. אני מניח את הג'וינט המוכן על ידי ומתכופף אל התיק כדי
להוציא דף ועט. כאשר אני מסתובב חזרה היא כבר יושבת על המיטה,
מחזיקה את הג'וינט בין שפתותיה, ומדליקה אותו.

"לכל המעונין," אני כותב ומקריא בו זמנית, "אני, יואב קופלס,
בהיותי בדעה צלולה, מצהיר בזאת כי בחרתי בטירוף. ממחר אחל
בניסוי אשר ימשך עד שבוע ימים, בו אבדוק עד היכן אוכל להגיע על
ידי שימוש מופרז בסמים מעוררי הזיות ומרחיבי תודעה. אני לוקח
אחריות מלאה על מעשיי, בין אם אצליח ובין אם אכשל (אם כי לא
ברור לי איזו תוצאה תייצג הצלחה ואיזו תייצג כישלון במקרה
זה)." אני לוקח ממנה את הג'וינט ושואף מספר שאיפות עמוקות.
"מספיק?" אני שואל. היא נדה בראשה. "תסביר." אני מהנהן, וממשיך
לכתוב.

"מעולם לא נהניתי מחיי כפי שהם, ואיני רואה טעם בהמשך סתמי עד
כאב של צורת חיים זו. אפילו הנאותיי הגדולות ביותר נראות
בעיניי אפסיות וחסרות משמעות מספר דקות, שעות או ימים לאחר
מכן. איני מבין כיצד אתם יכולים לחיות בעולמכם השפוי, שכן
השפיות, שלכם ושלי, משעממת אותי עד טירוף. על כן אני נאלץ
לבחור באי השפיות, אשר מייצגת בעיניי את הרע במיעוטו. אני
מפציר בכם לא לראות במעשיי כקריאה לעזרה של צעיר מתוסבך, אלא
כבחירה עצמאית וצלולה בדרך חיים לגיטימית, דרך הטירוף. על
החתום, יואב הכלבלב." צחקוק קטן בורח מפי. גם היא צוחקת. "תשנה
את זה, כלבלבון," היא אומרת ברוך, "שלא יחשבו שאתה סתם מסטול."
אני מנשק אותה על פיה ונענה לבקשתה. היא מחבקת אותי. "את בטוחה
שתהיי בסדר?" אני שואל. היא מביטה בי בעיניה החומות והגדולות.
"עצוב לי שאתה הולך," היא עונה, מלטפת את פניי, "אבל אני
מבינה." אמרתי כבר שאני אוהב אותה?