נדמה לי ששמעתי את הליטוף של הכאב.

התפנית האפורה שלו התיישבה בצורה ציפורית למדי. נתלית בחיפזון
של פיל על גבי המושב והכתף.
הלחי השמאלית התכווצה קמעה, מחכה, מתפוררת עבור התשובה הנכונה.
שערו משוך אחור, אסוף ברוח החדר התכונן להליכה.

היה זה רק מספר הטלפון הישן. הבלתי נראה, שנטרק שם, ברקע חיוור
של נייר קלף, על שידת הטלפון, שמיאן להזדרז ולעבור הלאה.


ריח האפטר שייב של השעון צלצל ומצלצל הוא יצא את הבית.

אפוד המגן של הבושה התיישב על כנפו לוחש לו סדרי עולם. אילו רק
ידע מה היא מרגישה.
כתבתי זאת ללא נקודה חלקית.


הדמדומים של מסעדת הערב התערבבו בסדק קול חושיה שהולכים לבוא.
האיחור שלה תמיד פחות או יותר מאופנתי.

הוא התיישב, פורט על השולחן את הכעס.

האודם שלה נמרח על כל היקום, מספר לו את מי הייתה צריכה לרצוח
כדי לבוא לכאן.
באמת את מי, אם רק ידעת.

אז כך, אדום החדר, הם ישבו בסערה של קפה שאלות.

מנגבת קפה בלשון, אומרת שהוא בסדר.
מסיר שפת צופן חבויה מהספל, מתמקד בחום עיניה, לא הכרתי מי
היית.
משייפת את הצחוק בניגוב משגע.
העיניים שלו לשניה אפורות. רואות הכל. סורקות את כל המקום
צועקות לרחמים.

-"לא ציפיתי שתדע לשיר".
הוא נקרע נחבא נעטף. לא חשב שהיא, אחרת.
-"אולי את מדברת מעל הראש שלי. אולי פשוט יש דברים שאני לא
מבין".
"אתה יודע. הפנים שלך אומרות כל כך הרבה בין השורות. כנראה
התרגלתי לדקלומים מהירים נטולי קופאין של 'אני אוהב אותך'".
-"מי שיחק בך ככה?"
"מי לא? מתי אני לא שיחקתי? יש הרבה זמן אמת שאנו לא אומרים
מילים במילים?"


הירח של אוזנו היטשטש בגוון האנשים. מספר הטלפון הבלתי נראה
הזכיר לו כמה לא.
אילו רק ידע מה היא מרגישה.

מסתערפת בכיסא הלחץ שנתה את - חיוכה מתיר סיבוך.

-"זה בסדר. כולנו כואבים".



ינשוף הפחד שלו לא יכל לעצור בעד עצמו מצחקוק סרקסטי קולני עד
טירוף בנבכי הנפש.
-'לא שניתי בך שלא להתכווץ?' הטיח בו נוכחות.
ריסיו מפלסים קול דממה בחדר.
היה זה ריבוע סגול ומשורטט, נוטף בודד אחרי שיצאה (כ)פולשת
מבית הקפה
עוטר מספר טלפון, כל כך קל לזיכרון אבל כל כך...

היה זה ריבוע סגול משורטט, סיפור חייו, בלי הרבה מספרים.