בזמן האחרון אני מרגיש שהכבישים מתנכלים לי. אני יכול להסתובב
במשך שעות ולחפש את היציאה מתל-אביב. מסלול פשוט לנהג אחר הופך
למסלול מכשולים בשבילי. אני נוסע לאט במסלול השמאלי, מהווה
מטרד. פונה לא נכון. צופרים לי, מהבהבים באורות הגבוהים. במקום
להוציא יד מהחלון ולסמן "זין", אני נבהל, מאבד עוד יותר את
תחושת הכביש, את חוש ההתמצאות. אני לא יודע להתמצא במרחב, לא
יודע לקרוא סימני דרך. כל תמרור אוסר, מזהיר - פועל נגדי. לא
מזמן, למשל, סוף-סוף הגעתי לצומת. הדלקתי איתות שמאלה - היה
נדמה לי שיש תמרור כחול עם חץ לבן לצד שמאל. הרמזור התחלף
לירוק, כבר יצאתי לצומת בתחושת ניצחון, וברגע האחרון התמרור
התחלף ל- "אין פנייה שמאלה". נאלצתי להמשיך לנסוע ישר. וכל כך
רציתי לפנות שמאלה... בפעם אחרת חיפשתי חנייה. הייתי בטוח
שבכניסה לרחוב שאני הכי אוהב יש תמרור "אין כניסה", ומן הסתם
המשכתי לנסוע. ופתאום ה- "אין כניסה" התחלף ל- "רחוב ללא
מוצא". לא שזה יותר טוב, אבל בכל אופן כבר לא יכולתי לחזור -
רכב אחר חנה ברחוב שאני הכי אוהב. המשכתי לנסוע תוך כדי שהרגל
מתלבטת בין דוושת הגז לברקס. לפעמים הרגל שלי נרדמת לגמרי. זה
מאוד מסוכן בנהיגה.
הטכניקה שלי על הפנים. אני נוהג בחוסר ביטחון מוחלט, מפחד
מרכבים אחרים. למה אני צריך לפחד מרכב שהוא בדיוק כמו הרכב
שלי? משהו בי דפוק. לפעמים צריך לדעת לעמוד על שלך בכביש,
לנהוג בביטחון. אני לא יודע. כולם עוקפים אותי, אני מפספס את
כל הפניות, בין אם הן נכונות או לא נכונות למסלול שלי.
אני לא יודע לחנות. על חנייה במקום צפוף בכלל אין מה לדבר -
אני אפילו לא אנסה. כשיש שפע מקום, אני לרב אפספס את החנייה,
אחלוף במהירות גבוהה מדי. כשלבסוף אני עוצר ליד מקום מספיק
גדול, אני מפחד מכל הנהגים שאחריי. אני מטרד. צריך להגיד "לכו
תזדיינו - אני חונה!" ואני לא מסוגל. על חנייה בתשלום אני בכלל
לא חושב. יש לי יותר מדי גאווה מכדי להודות שאני לא מצליח
למצוא חנייה.
ובנוסף לכל אין לי הגה-כח. מאוד מייגע לחנות כשאין לך הגה-כח.
החנייה מתישה אותי. קשה מאוד שלא לדפוק את הרכב שחונה מאחוריי.
ואני גם דופק את הרכב שלי. הרכב שלי כולו דפיקות וקילופים של
צבע. אני די מתבייש לצאת עם רכב כזה מהבית. וכשאני חושב על
חנייה בתל-אביב אני כבר מעדיף לא לצאת בכלל, להישאר בבית.
אני נהג מתוסכל. חרא של נהג. איך נתנו לי רשיון? אבל היום
נותנים רשיון לכל אחד.
אני צריך תאונה. צריך זעזוע קשה לי ולרכב שלי. להתמזג באופן
שרירותי עם כלי רכב אחר, להתרסק לחתיכות. כל התנועה תפסק.
יוצרו פקקים. נהגים סקרנים ינעצו מבטים. יחלצו אותי מתוך הרכב
הגוסס שלי , ייקבעו את עמוד השדרה. אני אקבל טיפול רפואי משקם.
מהכסף של הביטוח אני אקנה רכב חדש, יפה ומבריק, כזה שאני לא
אתבייש לנסוע אתו. אני אעבור קורס נהיגה מונעת, או משהו כזה,
שישפר את הנהיגה שלי, מומחים יעבדו איתי על זה. אני אדע שהבום
הגדול כבר מאחוריי, אצא לכביש עם הרכב החדש שלי, נהג חדש, בן
אדם חדש. ושמישהו יעז לצפור לי או להבהב בגבוהים. אני אזיין
להם את הצורה. הכבישים יתרחבו ביראת כבוד, יפנו לי מקום.
הרמזורים יהיו רק ירוקים. כל החניות יחכו רק לי ואני אכנס
ואצא, רק בשביל הקטע, חלק ובקלות, עד שאמצא חנייה מתאימה.
כן, אחרי התאונה אני אהיה נהג חדש לגמרי.
אני והאוטו שלי נכבוש את הדרכים...