אני רצה. רצה ורצה בורחת אל תסתכלי אחורה! תמשיכי לרוץ, ואני
רצה מהר מהר כמעט נעלמת במהירות. תמיד הייתי רצה מהר מהר הכי
מהר שיש, הייתי משיגה את כל הבנים ואז עברתי התקף והפסקתי
לרוץ. עכשיו כאב מבקר את ליבי כשאני רצה מופיע ומפלח מכאב אבל
היום אני רצה. רצה מהר יותר מהר משרצתי בחיי הנשימה מואצת
הדופק פועם כל כך חזק שאני בקושי שומעת את הקול שצועק לי רוצי
ואל תסתכלי אחורה, אבל אני שומעת אותו. מבין כל הדפיקות מהרעש
החזק שמשמיע האוויר הננשף ממני אני שומעת ורצה מרגישה את הקול
רץ איתי. נשימותיו אינן מואצות כמו שלי אך האוויר ננשף בעוצמה
ומכה בעורפי באגלי הזיעה שהצטברו מקרר אותי מעביר בי צמרמורת
לא ידועה ואני לא מסתכלת אחורה רק רצה. הקול נצמד אליי לוחש לי
באוזן לרוץ ולרוץ, רציתי לעצור אבל הקול אמר לא! תמשיכי לך אין
זמן. אז המשכתי

רצתי במסדרון ארוך ואולי הייתה זו מנהרה חשוכה. הראייה שלי
התערפלה אבל זה היה מקום חשוך ראיתי מכל פינה אנשים יוצאים
לרדוף אותי, אבל הם לא רדפו. רק הקול לחש לי לברוח שהם אחרי.
הם למעשה אפילו לא שמו לב שאני שם או שאני רצה בכלל אולי כי
רצתי כל כך מהר אבל הם בכלל לא התייחסו אליי ורציתי להסתכל
אחורה עוד עליהם אבל הקול אמר שאסור להסתכל אחורה. רציתי לראות
אם עכשיו הם מסתכלים עליי בעודי מתרחקת מהם או אולי הם רצים
איתי או רודפים אחרי, אבל כל מה שעשיתי היה להמשיך לרוץ. כבר
התחלתי להרגיש את הכאב בלב שלי אבל התעלמתי והמשכתי לרוץ  

ורצתי והרגליים שלי איבדו תחושה לאט לאט  כל מה שהרגשתי היה את
פעימות הלב האלימות כמעט שלי  מהר מהר וחזק מרעידות את כל גופי
כל פעם מחדש וראיתי את האויר יוצא מתוכי בנשיפה חזקה אחת
ומהירה ועוד אחת ועוד... והוא חתך את האויר שסביבי מפלח אותו
בחץ האויר שלי
והקול המשיך לזעוק לי לרוץ לברוח מהר מהר
והמשכתי רגליי כבר לא איתי אך המשכתי אחוזת מהירות
והנוף עבר לידי בטישטוש האור
והחושך שרר בי נובע מתוכי בעוד אני מנסה לרוץ מהר יותר,
מנערת אותו מתוכי והשארתי שובל דיו בדרך
והאור המשיך לחמוק בפיתולים

וידעתי שאסור לי לעצור. אבל רציתי, רציתי לעצור רק לרגע ולנשום
אבל כל מה ששמעתי היה את הקול  "תנשפי" תרוצי" אל תעצרי"
תמשיכי..."
ושום קול אחר לא בקע שם והשקט היה כואב והרעם של הקול היחיד
שזעק לי לברוח רעם ורעם בלחישה אחת
"רררררוווווווצצצצצציייייי....."
וראיתי את הידיים מיליוני ידיים אולי רק שתיים? נשלפות אליי
מתמתחות לכיווני מנסות לתפוס אותי נוגעות בי לא נוגעות
מתלכלכות בדיו שלי
ורצתי מפוחדת מהידיים מפוחדת מהקולות שבי פעימות הלב כבר שקטו
בי רק הרעידות נשארו. הייתה דממה ורגליי כבר לא הרגישו את
האדמה וניסיתי לעצור אותם אבל הם הפכו לחלק נפרד ממני וכל פעם
שניסיתי לעצור הם פשוט המשיכו בלעדיי?
ואינני יודעת כבר כמה זמן אני רצה וכמה זמן כבר ליבי הפסיק
לפעום והקול נעלם אך הדחף נשאר ואני רצה
ידיים נשלפות אליי מניעות אותי קושרות אותי
"לאאאאאאאאאאאא...."
והקולות חוזרים אליי
"בוווו בוםםםם..."
והלב דופק בי שוב
ויד חמה מלטפת את פניי מעבירה מגבת רטובה על גופי מרגיעה אותי

והיד מדברת אליי
ששש ילדתי ששש.... תשני...

אני נלחמת לעלות לפני המים, להרים ראשי מעל קו המים הסוגר עליי
דוחף אותי מטה יותר עמוק

אבדון

איבוד החושים שלי לתוך טיפטוף הזיות וחלומות מציאות לתוך דמי
לתוך גופי "מזין" אותי מהחוץ לבפנים והלב שלי כבר לא דופק
בפעימות הוא דופק בציפצופים המנערים אותי לשניות לאור
והאור חזק ומסנוור ושוב היד חוזרת ללטף את מצחי מסיטה את שערות
ראשי מעיניי

"תחזרי אליי..."

והקולות שקטים רגועים. ציפצוף קבוע משחיל חזרה את השיגרה
ורגליי רגועות והכאב בא בגלים גלים       וכרגיל הדמעות
מסרבות

אני חוזרת חזרה...