הרוזן סנדביץ' והרוזן שניצל החליטו להיפגש יום בהיר אחד למשחק
ידידותי בגרמניה הטרום נאצית.
סנדביץ' פתח בחבטה הראשונה ושניצל מיד אחריו, המשחק היה צמוד
אך בסוף שניצל ניצח.
זה היה אחר צהריים נעים והם החליטו לעצור לפיקניק על תלולית
קטנה.
"הנוף מפה מדהים, הא?" אמר סנדביץ'.
"אני חולה", ענה לו שניצל והלה צחק עד שכמעט ונפל מהתלולית.
"אתה יודע, שלחתי איגרות", התחיל לספר שניצל, "לשני אנשים
קרובים אלי, כבר שנה חלפה מאז ועוד לא שמעתי מהם".
"יכול להיות שנאבדו בדרך", מיהר סנדביץ' למצוא הסבר.
"חשבתי על האפשרות הזאת אך זה לא סביר, אני די בטוח שהאיגרות
מצאו את דרכן בבטחה. לאט-לאט אתה לומד לקבל את העובדה שאנשים
שוכחים אותך, גם אם אלו אנשים שהיית מצפה שיגיבו במהירות לכל
מסר ומסר ממך".
"רגע, לא אמרת לי במה אתה חולה?"
"מחלת השכחה".
"דווקא נראה כי אתה זוכר דברים מצוין".
"אתה לא מבין, זה לא שאני שוכח דברים, זה שהם שוכחים אותי",
הסביר שניצל.
"אתה יודע, אני חושב שאני סובל מאותה תופעה, רק בגרסה יותר
מעודנת, אני מניח", הזדהה סנדביץ' ושניהם המשיכו לשבת עוד שעה
ארוכה מבלי להוציא מילה.
"אתה יודע שזה לא בריא", אמר סנדביץ' לשניצל כשראה אותו מדליק
סיגריה.
"כן, בטח, זה כמו שיש חיים בחלל החיצון, זה מה שהם רוצים
שתאמין".
"אולי בגלל הסיגריות הם שכחו ממך".
"לא, גם הם מעשנים".
"אז אולי הם הפסיקו והעדיפו לשכוח גם אותך כדי לא להיזכר באותה
תקופה".
"לא, הם תמיד יעשנו. מה גם שזה לא עובד ככה".
הערב כבר ירד והם החליט להיפרד.
"לא אשכח אותך, ידידי", אמר שניצל לסנדביץ' והושיט לו את היד.
"גם אני לא אשכח אותך", ענה סנדביץ' ונתן לו חיבוק גדול.