בדרך מוישגראד לאסטרגום חשבתי על מה שנעשה כיום מעבר לים. על
איך הערבים חסרי התרבות השתלטו על ארצנו היפה והרסו את צביונה
האירופי, ואנו נאלצנו להסתיר את מוצאנו ותרבותנו ורק יחידים
נשארו במתכונת של פעם.  
אני בעיקר זוכר את היום בו גררו את אחרון הנאמנים מפתח- תקווה
לכפר סבא, שם הלקו אותו בשוטים עד אשר נפחה נשמתו ואני כפות
הייתי להתבונן מהצד.

הימים עברו וגם אני, "לא אחיה בקרבתם"  אמרתי, אך גם כאן הם
נמצאים בכל פינה ובכל חור כחזון אחרית הימים.
קשה לרדת מהארץ כשאתה בא מרקע ימני, כשאתה מאמין שארץ ישראל
השלמה צריכה להתפרש על כל מסופוטמיה ולהכנות "הפדרציה
הפשיו-ישראלית". והנה תראו אותי עכשיו, בורח עם הזנב בין
הרגליים והכל הגלל שלא עמדנו על המשמר. לא שמרנו על ארצנו
כראוי והתרבות הערבית חלחלה לה אט- אט לתוך תודעותינו ותרבות
השאנטי גבתה אט- אט את בינת ילדינו עד אשר לא נשארה נפש יהודיה
אמיתי אחת במדינה.

לקראת הסוף זה כבר היה נורא, יכולת לראות איך העם הפך לעדר
מטומטם שבוחר שוב ושוב במנהיג שעושה רק רע. יכולת לראותם
נהפכים לדמות אחת קולקטיבית ומגושמת להחריד שסופה להתמוטט. את
ההידרדרות ניתן היה לראות גם דרך ההתנהלות הפיננסית של המדינה:
אם בתקופתי פשוט החליפו מטבעות לקראת הסוף הם כבר החליפו שרי
אוצר, הטילו את האשמה על הקודם וגמרו עניין.
בשלב ההוא כבר רציתי לעזוב, אך לא יכולתי להפקיר כך את ארצי.
לאחר מכן הערבים נכנסו טיפין- טיפין לארצנו, הם ביקשו עוד
ואנחנו נתנו. בבירתנו העתיקה ישבו יותר אויבים מידידים למדינה,
כך קרה שנאלצנו למסור גם אותה- כבר לא היה לנו מה לחפש שם. ואם
רק היינו משכילים לגרשם משם בטרם עת!

הארץ עיי חרבות היא, חזרה להיות כפי שהיתה לפני בואנו- שממה
מבוארת, נחלת הערבים.