1.
מהי אמונה דתית? מיהו המאמין? שאלה לא פשוטה. יהיו כאלו, מן
הסתם, אשר ישיבו בפשטות כי אדם מאמין הריהו זה אשר מאמין
בקיומו של האל, בקיומו של מצוי ראשון. על פי תפיסה מקובלת זו,
מי אשר מיחס למשפט 'יש אלוהים' ערך אמת חיובי - הוא אדם מאמין.
מי אשר מיחס למשפט הנ"ל ערך אמת שלילי - הוא כופר. כמובן
שהמאמינים עשויים להיות חלוקים ביניהם באשר לסוגיות רבות: באשר
לטבעו של אותו האל, באשר ליחסו לבני האדם, באשר לדרך להתקרב
אליו, באשר לאפשרות הגאולה וכד'. כמובן גם כי הכופרים עשויים
לחלוק ביניהם לגבי נושאים אינספור הנוגעים לאותו עולם חסר אל:
האם יש בו סדר, האם ניתן להבינו, האם יש בו מקום למערכת מוסרית
כלשהי וכו'. אולם החלוקה הבסיסית הנה בין המאמינים בקיום האל
לבין הכופרים בכך.
אולם גישה זו הנה בעייתית, בלשון המעטה. עיון קצר במשמעות
המשפט 'יש אלוהים', במנותק ממשמעויותיו לגבי העולם, יראה כי
למעשה משפט זה הנו חסר כל מובן. שכן מה משמעותו של משפט זה?
משפט זה עוסק באחד בשם 'אלוהים' ומייחס לו את תכונת הקיום. חלק
ניכר מבין הגישות הדתיות (לפחות אלו המונותיאיסטיות) גורסות כי
לא ניתן להבין את מהות האל וכי איננו יודעים עליו דבר. ודאי אם
כן שאיננו יודעים מה משמעותו של הקיום לגביו, או מהו ההבדל בין
האל הקיים לאל שאיננו קיים. אמנם ויכוחים רבים נערכו סביב שאלת
קיומו של האל, ותלי תלים של ראיות הובאו לכל אחד מן הצדדים,
אולם עיון מדוקדק באותם ויכוחים יראה כי לרוב כל אחד מן הצדדים
מתכוון לדבר אחר באומרו 'אלוהים', או לחלופין, כל אחד מתכוון
לדבר שונה במונח 'קיים'. יתירה מזאת, לא די שהאמירה 'יש
אלוהים', כשהיא עומדת בפני עצמה, הנה חסרת מובן, אלא גם שקשה
לכנות אותה אמירה דתית. שהרי אם אמנם האל (יהא אשר יהא) אכן
קיים (תהא משמעות הדבר אשר תהא), אך אין הוא מתגלה לבני האדם,
אין הוא דורש מהם דבר ואין הוא מבטיח להם דבר, אם כן באיזה
מובן בכלל הוא קיים? ומדוע שעובדת קיומו תהיה בעצם רלוונטית
למישהו? אמונה שכזו, לא די שהיא נעדרת מובן, אלא היא גם ריקה
מתוכן. כל ניסיון למלא אותה בתוכן משמעו לתאר את קיום האל
במונחים הנוגעים לעולם. במילים אחרות, פירוש הדבר הוא להניח את
הקשר שבין האל לבין העולם.
אך אם אכן אין שום תוכן באמירה 'יש אלוהים' כשהיא עומדת בפני
עצמה, ואם אכן אין הבדל ממשי בינה לבין האמירה 'אין אלוהים',
האם משמעות הדבר היא כי אין הבדל ממשי בין המאמין לכופר? כמובן
שלא. ההבדל קיים והנו ממשי עד מאד. המאמין והכופר אינם חלוקים
ביניהם לגבי האל - אותו איש אינו יודע ואיש אינו תופס - חלוקים
הם ביניהם לגבי העולם. לגבי אפשרותה של גאולה ושל התגלות.
אמונה באל משמעה אמונה בכך שהאל נמצא ביחס לעולם, בכך שהוא
רלוונטי לגבי העולם. יחס זה שבין אלוהים לעולם יכול להתבטא
בהתגלות ישירה של מהות האל לבני אדם מסוימים, יכול הוא להתבטא
בדרישות ובציוויים של האל מבני האדם, יכול הוא להתבטא בהכרה כי
כל המתרחש בעולם נובע מרצונו של האל ויכול הוא להתבטא באמונה
בוודאות הופעתה של הגאולה בעולם. כך או כך, בכל המקרים משמעותה
של האמונה היא כי אלוהים נמצא בעולם. הוא עשוי להיות בכל מקום
ובכל זמן. הוא עשוי להימצא בעבר או בעתיד. הוא עשוי להימצא
ברבדים מסוימים של המציאות או באירועים ספציפיים. הוא עשוי
להימצא רק עבור אנשים מיוחדים, הוא עשוי להופיע רק באמצעות
דברו ומצוותיו או שהוא עשוי להופיע בתור האדריכל הגדול של
המציאות, אשר הכול נעשה ברצונו ולשם מטרותיו. אולם בכל המקרים
האמונה הדתית גורסת כי אכן קיים קשר בין המצוי העליון לבין בני
האדם - שכן אחרת תהיה זו אמונה חסרת תוכן ומובן.
במילים אחרות, יותר ממה שהאמונה אומרת דבר מה אודות אלוהים,
היא אומרת דבר מה אודות העולם. היא אומרת שהעולם הוא מקום אשר
יש בו נוכחות אלוהית (בצורה זו או אחרת). היא אומרת כי הגאולה
- מסוג כלשהו - הנה אפשרית ואף הכרחית. היא טוענת, בוודאות
מוחלטת, כי לחיי האדם ולמאורעות העולם ישנה משמעות - גם אם לעת
עתה איננו יודעים אותה. היא סוברת כי אם העולם הוא חידה, הרי
שיש לחידה זו פתרון אחד והכרחי - פתרון אשר נמצא מחוץ לעולם,
והוא האל.
לעומת זאת הכפירה סוברת כי אין לדברים משמעות, או לפחות לא
ידוע האם יש להם משמעות. לא ידוע האם יש פשר לחיי האנוש, האם
הם מובילים לקראת מטרה כלשהי. אין שום דרך ידועה לגאולה, דבר
אינו ידוע בוודאות. הכופר איננו מתיימר לדעת את פשר המאורעות,
אין הוא יודע האם יש מי שיודע את פשרם, או האם יש להם פשר
כלשהו. לעולם בעבורו אין שום תכנית מתאר. אין כיוון חד משמעי.
איש אינו יודע מה טוב ומה רע. מה צריך לעשות וממה יש להימנע.
איש איננו יודע לאן כל זה מוביל, או לשם מה זה נחוץ. העולם,
החיים, הם בעיה ללא פתרון.

ידועה הבחנתו של שילר בין שירה נאיבית לשירה סנטימנטאלית. על
פי הבחנה זו, שירה נאיבית הנה שירה אשר באה לפאר ולהלל את
העולם בו אנו חיים. תופסת היא אותו בתור העולם האידיאלי והטוב
בעולמות האפשריים. לעומתה, השירה הסנטימנטאלית, מודעת לפער אשר
בין האידיאל למציאות, מודעת היא לפגמים אשר בעולם. לכן היא
עוסקת בגעגועים אל העולמות האידיאליים, ובקינה על חסרונותיו של
עולמנו. באותה מידה, ניתן להבחין בין 'דתיות נאיבית' לבין
'דתיות סנטימנטאלית'. עבור הראשונה, הנוכחות האלוהית נמצאת בכל
ומורגשת בכל. אין צורך לחפש אחר האל או להמתין לגאולה, האל הוא
כאן. הגאולה מתרחשת בכל רגע. אלוהים, רצונו וחכמתו, מתגלים בכל
פרט במציאות, בכל אירוע בחיים. העולם חף הוא מבעיות ומסתירות.
הכול ברור ומובן. כל אשר נותר לאדם לעשות הוא רק להתמוגג מן
האושר האינסופי וליהנות מזיו השכינה. אולם עבור מרבית האנשים,
גם המאמינים, אין זה המצב. אמנם מאמינים הם כי אלוהים נמצא
בעולם - אך בו בזמן יודעים הם כי אינם יכולים לחוש בנוכחותו.
מודעים הם לייסורים שיש בעולם, לקושיות ולסתירות. אך עם כל
הקושי והכאב, יודעים הם כי אכן ניתן להגיע אל הגאולה. אמנם
הפער בין העולם לאל הוא עצום ורב, אך זהו פער שניתן לגשר עליו
באופן כלשהו. העולם הנו חידה קשה וכואבת, אך אי שם מצוי
הפתרון, ויום יבוא וגם אנחנו נדע אותו. אמונה דתית אשר מודעת
לייסורי הקיום ולמרחק בין האדם לאל, חייבת אם כן גם להכיל
בקרבה את מושג הדרך. לא די כי אלוהים קיים, לא די כי הוא נוכח
בעולם, אלא ישנה גם דרך אשר בה אנו יכולים לבוא אתו במגע, אשר
בה אנו יכולים להתוודע אל נוכחותו. דרך זו עשויה להיות ציות
לחוק כלשהו, היא עשויה להיות הגות ועיסוק במושכלות, היא עשויה
להיות העפלה אל רבדים אחרים של קיום והיא עשויה להיות פשוט
המתנה (עד לביאת המשיח או עד לאחר המוות). אמונה אשר מכריזה כי
מאמינה היא ביחסו של האל לבני האדם, אך אין היא מציעה כל דרך
בה יחס זה בא ליד ביטוי, אין היא מציעה כל דרך לגשר על הפער
שבין העולם הקרוע והמיוסר לבין הידיעה כי עולם זה מכיל בקרבו
התגלות, הרי ששוב הופכת היא להצהרה ריקה מתוכן. דתיות אינה
חייבת להתבסס על מסורת, או להיות קשורה לדת ממוסדת כלשהי, אולם
היא חייבת לכלול בתוכה תוכן חיובי ספציפי, תביעה כלשהי מן
האדם. אמונה דתית משמעה ההכרה כי האל שוכן במציאות, כי העולם
מלא הוא בנוכחות אלוהית, וכי אף על פי שאין אנו חשים בזאת, הרי
שישנה דרך כלשהי בה יכולים אנו לבוא במגע עם אותה נוכחות
אלוהית.

2.
מיהן דמויות המופת של הדת? מיהו המנהיג הדתי, המורה הרוחני?
בפשטות, אדם זה - בין אם יכונה רב, כוהן, נביא, קדוש או גורו -
הוא זה אשר מורה את הדרך, זה אשר יודע כיצד ניתן למצוא את
אלוהים בתוך העולם. זה אשר מעביר את הידע הזה הלאה, לתלמידיו.
כמובן שאדם זה עשוי בנוסף לכך גם להיות מחוקק, מצביא, מרפא,
מנהיג ומתקן חברתי - אולם את כל זה אין הוא עושה כאיש דת (גם
אם הוא נעזר בסמכותו הדתית). תפקידו כמנהיג דתי הוא בראש
וראשונה לדעת את הדרך אל האל - וללמד אותה הלאה, להמון העם או
לקבוצה נבחרת של בני עלייה.
כאשר אנו מתבוננים בתולדות הדתות, עולים לעין שני טיפוסים של
מנהיגים דתיים. הראשון הוא המעביר הגדול. זהו אדם אשר התמסר
לדרך מסוימת, צעד בה עד סופה, הגיע למעלה עליונה - וכל שנותר
לו הוא להעביר את ידיעותיו לדורות הבאים. השני הוא המחדש
הגדול, זה אשר יצר דרך חדשה, יש מאין. הראשון הוא זה אשר מצא
לפניו דרך סלולה, גם אם נאלץ הוא להעמיק ולהרחיב אותה. יודע
הוא בוודאות כי זוהי הדרך הנכונה, ועל כן יכול הוא לצעוד בה עד
כלות, מבלי לסגת מחמת הקשיים. השני לא מצא לפניו שום דרך. לא
ידע הוא כלל האם ישנה דרך. רק לאחר תהיות רבות, הצליח הוא
לגלות דרך חדשה ובלתי ידועה אשר תוביל אותו לקשר עם האלוהים.
הטיפוס הראשון הוא לרוב נושא של מסורת עתיקה, ממשיך שושלת של
מורים גדולים. אדם כזה מאופיין לעתים קרובות בהתבטלותו המוחלטת
כלפי מוריו וכלפי הדרך בה הוא צועד. נדרש הוא למסירות
אינסופית, למשמעת עצמית ולדבקות במטרה. עליו לתקן את מידותיו,
להעמיק את ידיעותיו, להיות תלמיד שקדן וכנוע כלפי מוריו ומורה
מסור וסמכותי לתלמידיו. כמובן שבמהלך התקדמותו עשוי הוא גם
לחדש, להתאים את התורה שקיבל מרבותיו לזמנו ולמקומו. אולם, הוא
יעשה זאת רק לאחר שרכש בה ידיעה ושליטה, רק לאחר שהפכה היא
לתורתו שלו. אדם כזה, לעתים, נדרש הוא בתחילת לימודיו לבצע את
הקפיצה הגדולה. על מנת שיוכל להתקדם, ראשית כל עליו לוותר על
דעותיו וספקותיו ולקבל על עצמו בהכנעה את מרות רבותיו. עליו
לכפוף את קומתו בפני האמונה, לקבל על עצמו, לחלוטין, את
המחויבות לדרך בה הוא מתכוון לצעוד.
אולם מה באשר לטיפוס השני, לזה אשר יוצר דרך חדשה? מהיכן מגיע
הוא ומהם מאפייניו? ובכן, התנאי הראשון לשם מציאת דרך חדשה הוא
ההודאה כי לעת עתה אין הוא מכיר את הדרך. ההכרה כי כל הדרכים
הקיימות אינן יכולות להוביל אותו אל מחוז חפצו. כאשר אדם כזה
משוטט בין הדרכים הישנות, חש הוא כי באף אחת מהן אין אמת,
לפחות לא בעבורו. מגיע הוא למסקנה כי כל הדרכים המוצעות לו
אינם עוד רלוונטיות. אין הוא מאמין כי איזו מן הדרכים הדתיות
המונחות לפניו אכן תביא אותו לקשר עם האלוהים. איש כזה מבקש
אחר אלוהים באופן נואש, אך היושר הפנימי שלו מחייב אותו להודות
כי אין לו מושג כיצד יוכל למצוא אותו, או האם בכלל יוכל. מחפש
הוא פתרון לחידת העולם, אולם יודע הוא כי אף אחד מן הפתרונות
המוצעים לא יוכל לספק אותו. יודע הוא כי לעת עתה אין בידו
פתרון לחידה זו. ומכיוון שאין הוא יודע כיצד ניתן למצוא את
אלוהים בתוך העולם, מכיוון שאין הוא יכול לדעת בוודאות שאכן
יעלה בידו למצוא אותו בעולם, הרי שלעת עתה חי הוא בעולם נעדר
אלוהים. החיפוש אחר אמונה חדשה חייב הוא לעבור דרך חוסר
הוודאות, דרך הכפירה. אדם כזה, עשוי הוא למצוא דרך דתית חדשה.
עשוי הוא גם לכלות את חייו תוך כדי החיפושים אחריה. בכל מקרה,
הקו המנחה היחידי שלו הוא תחושת האמת אשר בקרבו. הנאמנות
המוחלטת לאמת האישית שלו.
חיפוש אמיתי הוא זה אשר בו המחפש איננו יודע מראש את תוצאותיו.
זה אשר בו המחפש איננו יודע מראש האם יהיו לו תוצאות כלשהן.
האיש המחפש אחר אמונה חדשה, יודע הוא שזמנו מוגבל. יודע הוא כי
עשוי הוא למות לפני שימצא אותה. בדרך הטבע, אין לו כל סיכוי
לגלות דבר מה חדש. אולם אף על פי כן, יודע הוא כי הוא חייב
למצוא את הדרך. ויודע הוא כי כרגע היא עדיין רחוקה ממנו.
בניגוד לטיפוס הראשון, אשר נדרש להקריב את דעותיו ואת זהותו
ולבצע את הקפיצה, הרי קרבנו של האדם השני גדול יותר. יכול הוא
אמנם לקפוץ, לקבל עליו את מרות האמונה ולמצוא מחסה בחיקה של
הדרך הישנה, אולם במקרה כזה יעשה הוא שקר בנפשו. במקרה כזה
בוחר הוא ביודעין בדרך שאינה מובילה אותו אל האלוהים - ומוותר
הוא על הסיכוי למצוא דרך חדשה ואמיתית. האפשרות השנייה הנה
להישאר עם ספקותיו. להודות כי אין הוא מכיר את הדרך, כי איש
איננו יכול להורות לו אותה. עליו להודות כי אין הוא מבין את
העולם. אין הוא יודע את משמעות הדברים. אין הוא יכול להיות
בטוח האם יש להם בכלל משמעות. קרבנו גדול יותר, מפני שעל מנת
שיוכל לחפש אחר דרך חדשה עליו להודות כי לעת עתה אין בנמצא כל
דרך. אמנם מחפש הוא אחריה בכל לבו - אך אין הוא יכול להיות
בטוח שאכן יעלה בידו למצוא אותה. כרגע אלוהים איננו נמצא בעולם
- ואין הוא יכול להיות משוכנע שבסופו של דבר יעלה בידו לגלות
אותו בעולם. על מנת לחפש אחר המשמעות, נדרש הוא להכיר בכך שחי
הוא כעת בעולם נעדר משמעות. כדי שיוכל להיות יום אחד למאמין
עליו להימנע מן הקפיצה. עליו להישאר נאמן, עד הסוף, לספקותיו
ולתחושותיו הפנימיות. האמונה דורשת ממנו קורבן עצום ונורא, שכן
תובעת היא ממנו לחיות בעולם ללא אלוהים.