עיניה נפקחות, לקול המים הקוצפים בנחל
שכחה היא, שנרדמה כאן אמש, כי לא יכולה לבכות יותר
עיניה אדומות, מלאות כאב, מחזיקה את דמעותיה בפנים
היא נשכבה על העשב הלח מן הטל של הבוקר
ליבה סוער בתוכה, כאילו מבקש לחזור אליו
לאהובה שאיננו
חיוכה, נפשה, נשמתה זועקים לו - חזור
האינך מבין מהם חיי בלעדייך?
נפשי זועקת לאהבתך, חיבוקך,
ועינייך, אשר למבטן הייתה השפעה כה רבה עליי
כל חיוך שלך, את ניצוץ עיניי היה מאיר מחדש
אינך רואה? כבה הוא...
חזור היא זועקת
ליבה נדם, אך מנסה היא בשארית כוחותיה
לגבור על הכאב אשר לאט משתלט על כל איבריה
דמעה זולגת על לחיה הורודה
אט אט נעלמת בין שפתיה משפילה היא מבטה
חזור היא לוחשת...
חזור...