וידוי על קשר כוזב

"אין חדש תחת השמש
דור בא ודור הולך
והארץ לעולם נשארת"
או במאה ה-21 לעולם נהרסת, ראי אדמתנו איך השמדנו את חיבוקך
האוהב. אבל גם בך לא טמונה התמימות שכן שתית בשקיקה את דמנו
ודמעותינו.
סיפורנו מתחיל בתקופה בה מוצפנת השמש, התקופה הטובה, הרעה
מגיעה עם בוא החמה וממשיכה להצפנה הבאה.
את אמי מזמן שלא ראיתי, אהובתי עזבה אותי וננטשתי על ידי חברי
הטוב, "I am Jack's broken heart".
כשאני חושב על זה התסריטאי צדק- אני ילד בן 18, אני לא יודע מה
לעשות. אז אני מתקשר לחברי הטוב ושואל אותו מה עכשיו.
"מה עכשיו?"
"מה אתה רוצה שיהיה עכשיו?" אני שומע אותו עונה, אז אני נותן
לו את האופציות כמתבקש ויודע מראש באיזו מהן הוא יבחר. כשאני
חושב על השאלה שלו בדיעבד מתחשק לי ליטול את חיי, הרי במילא
איבדתי עצמי לדעת ואיבדתי גם את צלמי האנושי ואת נפשי.
כמו שאמרתי אני בלבטים קשים. היה כל כך טוב אבל לעומת זאת נשאר
רק רע.
אני חייב להודות שאני באמת לא מצטער, גרמתי הרבה רוע אך אין בי
צער על כך. מרבית רגשותיי הן רגשות נלמדים, שצפיתי בחברה משחר
ילדותי והבנתי איך הם מתנהגים ולמה וחיכיתי התנהגותם והשרשתי
זאת בי. הפעם זה שונה, זה כבר לא אותה תלות בסיפוק צורך זה או
אחר שאני נוהג לפתח.
אז אני רואה אותה מתעלמת ממני ונותנת לי יחס שגורם לי להרגיש
כאלו ננטשתי במחראה ציבורית זו או אחרת.
"למה את מתייחסת אלי ככה, מה עשיתי שזה מגיע לי?"
היא מתחמקת, מתגוננת ומנסה להעביר את האשמה אלי, אם לא הייתי
מספיק "מפוכח" הייתי נופל גם בפח הזה. הבעיה נעוצה העובדה שגם
היא "מפוכחת" וכך היא עלתה על מרבית הדברים שעשיתי וניסתה
לסכלם, למזלי יש לי איזה קלף או שניים בשרוול שגם היא לא
ראתה.
"הכדור במגרש שלך" אני שומע קול בתוך ראשי שפעולתו הופעלה
בעקבות דבריה המגוונים. אז אני שוקל שוב מה לעשות, מרים את
השפופרת ומחייג.
"מה עכשיו?"
"מה אתה רוצה שיהיה עכשיו?" כשאני חושב על השאלה שלו בדיעבד
מתחשק לי ליטול את חיי.
הסתכלתם פעם על אירופה? אני רואה אותה באדום, דווקא הולמים
אותה מאוד החוטיני והחזייה האדומים בהם נחתכה בראשונה תחת
אמתלה של ארוטיקה גותית. לא, היא לא אירופה, היא פשוט מצטיירת
בצבעיה.
כשהיא מתעלמת ממני ומכעיסה אותי ככה מתחשק לי להשמיד משהו יפה,
ושיהיה כמה שיותר יפה ועם הרבה עבודה והשקעה ברקע בנייתו.
לאחרונה החורף חזר, התקופה הטובה, אותה תקופה בה אנחנו היינו.
היא עדיין איתו, רחוק ממני ומתרחקת.
לאחרונה בגדנו שוב, לראות את אותו הבזק יפה מחלום נהדר מחזיר
לי את תקוותי האבודה ואז מרסקה מחדש.
לאחרונה, לאחרונה אני רואה הכל באדום, לא רק אותה מה גם שאני
לא רואה אותה.


                    סיגריה של עצבים

אני חורט X גדול על הדף ומקמט אותו בעצבים. לפעמים יש לי
התפרצויות כאלו, זה לא בשליטתי. פשוט לאחרונה ירד לי שוב
האסימון ההוא.
"איזה אסימון?"
"ההוא- אתה יודע"
"לא, אני לא- ספר לי"
חיי סוטים בצורה חדה מאוד מייחוליי. זה לא מה שרציתי. כל
חלומותיי הולכים ונגוזים להם אט-אט.
"אבל זה לא האפילוג, יש עוד הרבה לפניך"
"זה מה שמפחיד אותי- שזה רק הפרולוג".
אין להתעמק במה שעלול היה להיות כי אין מה בכך אבל אז אנו
נשארים עם השאלה "אז מה יהיה" והיש שאלה מפחידה מזו?
"אני חולק על דעתך"
"ומה אתה יודע- לך לעזאזל!"
"הי- אתה באת אלי לעזרה, לא טוב לך אז תלך"
אני חושב שטריקת הדלת שהוספתי לשם הדרמתיות די הפחידה אותו,
בסך הכל הוא היה בטוח שהוא יכול לעזור לכולם והנה הוא נכשל.
"אז מה עכשיו חבר?"
"אתה שואל אותי?" האמת שלא, הייתי שמח לענות על כך בעצמי לו
הייתי יכול. אבל אני לא. צבא, קריירה, מערכות יחסים... למה אני
נותן לזה להטריד אותי? מה רע לי בליהנות מהרגע? והרגע? הרגע
אין לי כלום ליהנות ממנו.
אני עומד במשתנה מעשן סיגריה, אני שונא את המוסד הגריאטרי הזה.
גריאטרי- אני סתם אוהב את המילה אבל אין שום קשר בינה לבין
המוסד הסגור הזה. מה שכן כולם כאן נמצאים במצב די קטטוני, ללכת
בין אנשים מתים. אבל אולי זה לא הם שקטטוניים, זה מצבי שמשתקף
בהם.
מה שכן, דבר אחד כאן אני יודע בבטחה, הסיגריה הזאת בהחלט
במקום.


                     קריאה הלומה לשומעת רחוקה

את לא זוכרת?
זה ממך.
באת אלי לילה בהיר אחד והענקת לי אותה. אמרת שבה טמון זכרך,
שכן את מראך לא אראה, וקולך לא אשמע, ובנשמתך לא אזכה, ומאהבתך
עלי לשכוח.
את לא זוכרת?
את לקחת אז סכין חדה ופילחת את כף ידי.
ואני צרחתי.
אמרת ששם טמון זכרך.
ואז נישקת אותי לשלום, פעם אחת אחרונה. נתת לי נשיקה על המצח
ואז נשקת על כף ידי הפצועה, הישר על הצלקת החדשה.
וזה שרף.  
הסתלקת לך לתוך הלילה, שבינתיים הספיק להיות קודר קמעה. ואני,
הסתלקת לפני שהספקתי להוציא מילה.
לא שמעת אותי זועק לך?
קראתי בשמך וקולי נישא על רוחות הסערה שרק פרצה.
שתיתי אחרי זה- להכהות את החושים, ואז הלכתי לפרוצה לשכך את
הכאבים. היא היתה מינית מידי ואני רק רציתי חיבה, אך את כבר
לקחת עמך את שארית המגע הרך.
חבל שנטשת אותי כך בליל סערה שכזה. אני זוכר שפחדתי לך פן
תאבדי בלילה האפל.
אחר כך הבוקר בא, והלילה נשאר בגדר חלום רחוק. שתיתי עוד קצת
וחזרתי לזעוק.


                                  הפתרון

היה לי אליבי מוצק- הייתי עם עצמי. תשאלו אותו, הוא יעיד, עצמי
הוא חבר נאמן. הקשבתם פעם לקול נפץ? תחושת העוצמה שטמונה בנפץ
לאחר מעשה נותנת מטרה חדשה- האמצעים, הדרך, הביצוע.
אני זוכר אותה רכונה, אותי מבער ואותו מבוער, ואז נגמר בנפץ.
אני לא פסיכופט! כולנו חשבנו כך ברגע זה או אחר אז הלכתי צעד
קדימה. עצמי יעיד לכם שלא הייתי מודע למעשי.
הגז מילא לאט- לאט את חלל הבית והגיע הזמן להסתלק.
"אתה בא?" הוא קורא לי, אני מסתובב עוד פעם אחת לראותה בפעם
האחרונה.
"אנחנו חייבים לזוז!" לא תכננתי את זה ככה זה פשוט זרם.
אז יצאנו משם והלכנו רגועים למכונית, כשהגענו אליה שמענו את
הנפץ.
הנפץ... תחושת העוצמה הטמונה בו נותנת מטרה חדשה.
שתינו אחר כך את הבלנטיין האהוב שלנו ועישנו סיגר טוב ויקר.
היינו חייבים לחגוג. עצמי אמר לי שזה לא נורא, "קורה" הוא אמר.
"לפחות זה נגמר".
אחר כך שיחקנו שח-מט, אמרנו שצריך הפוגה. הוא שוב פעם ניצח וזה
הזכיר לי את אחי. אם יש אדם שאני מעריץ זה אחי. עצמי אומר שזה
נורמלי, אני אומר שזה הרסני.
החלטנו לצאת לבר הקבוע לשתות קוקטייל. שתינו עוד כוס בלנטיין
וכדי להוריד כל אחד שתה עוד משקה: אני שתיתי "בלאדי מרי" ועצמי
שתה "וייט רושן". אני חייב להודות שזה לא עזר, זה רק העצים את
המחשבות, רציתי ללכת אליה, לדבר איתה ואז נזכרתי בה רכונה ואחר
כך מבוערת ומפונה.
"תתגבר על זה" הוא אמר "קורה- לפחות זה נגמר".


                                  היום שאחרי

"זה סיפק אותך?"
"שום דבר כבר לא יכול לספק אותי"
"חבל"
"אני יודע"
"באמת כבר לא נשאר מה לעשות?"
"לא כלום" אני אומר ואחרי פאוס קטן מוסיף "אתה יודע, אני באמת
שונא אותה"
"אז טוב שעשינו את זה"
"כן, טוב"
מלה מוזרה כי בטח שלא טוב לי עכשיו, אבל גם לא היה לי טוב לפני
זה.
"אפשר לומר שקצת הוקל לי"
"לפחות זה".
אני חושב קצת על ההצהרה שנתתי מקודם, אני באמת מאמין שזה נכון
אבל משהו בי אומר לי אחרת.
"אולי הגיע הזמן להתחיל מחדש?"
"בהחלט".


                             ההתפכחות

באמת שנמאס לי ממנה, כמה כבר אפשר? לא שמעתי ממנה כבר כמה
ימים- לי אין כח אליה ולה אין שיחות יוצאות. היא מתה בשבילי,
ואולי גם בשביל כולם, אני לא בטוח מה קרה. התעוררתי בוקר אחד
עם הידיעה שהיא כבר איננה. אם היה לי כח הייתי חוקר את העניין
לעומק.
"זוכר את השיחה שהיתה לנו לפני כמה זמן?"
"איזו מהן?"    
"כשאמרת שאולי הגיע הזמן להתחיל מחדש"
"מה איתה?"
"אתה תאמר לי, משהו חדש על הכוונת?"
בהחלט, עוד בת- יפת. לא יודע מה יש לי מבנות- יפת למיניהן אך
"יפת אלוהים ליפת" ולצאצאיו ובעיקר לבנותיו.
"אתה נראה קצת מדוכדך, מה קרה?"
"אני לא יודע מה יהיה, בנות- יפת הן קשות להשגה"
"אך אתה בדרך כלל מצליח, תנסה- לא יזיק לך"
"ומה עם האפלה המינית? מה אני עושה איתה?"  
"קבעת כבר תור למרפאה?"
"אני אקבע מחר"
אני לא רוצה לדעת שהנגיף מקונן בגופי- אני כבר מעדיף לחיות
בבורות. לפחות לא אדע שאני מסכן את בת- היפת הבאה.
"אני אבוא איתך אם אתה רוצה"
"אני חושב שאהיה חייב"
כדי לשנות את הנושא הוא מאיץ בי להתקשר אליה.
"אני לא יודע את הטלפון שלה" אני רואה אותו מוציא את הפלאפון
ומחייג
"איך אמרת שקוראים לה?"
הוא לוחש משהו לשפופרת ומוציא דף ועט
"הנה" הוא סוף- סוף אומר וסוגר את הפלאפון.
אני מביט בו בתמיהה ולא יודע אם להודות לו או להמציא תירוץ
אחר.
"תודה, אבל... אני אתקשר אליה יותר מאוחר"
"עכשיו!" הוא אומר באסרטיביות לא אופיינית שבדרך כלל לא נשמעת
ממנו. לפעמים זה טוב שאתה עם חברים, הם מאיצים בך לעשות את כל
הדברים שהם עצמם היו מפחדים לעשות.
"הלו"
"שלום, מה נשמע?"
"הכל בסדר ואצלך?"
"הכל טוב"
"איך השגת את המספר שלי?"
"אל תשאלי- אין לי מושג"
היא מגחכת, זה תמיד סימן טוב.
"אני חושב ששכחת זוג כפפות שחורות במכונית שלי"
"לא, הן לא שלי" שתיקה רועמת
"תגידי אולי מתחשק לך לצאת לשבת מתישהו?"
"כן, למה לא".
"אין לה חבר?" אני שומע אותו שואל בשניה שאני מנתק את הטלפון.
"שאלתי אותה מה קרה לו, כשהיא אמרה שהם לא ביחד התנצלתי לא
ידעתי- אתה יודע, היא צחקה ואמרה שזה בסדר זה לא שהוא מת הם
סתם לא ביחד"
אני מגחך, זה מצחיק אותי כל פעם מחדש.
"אני פוגש אותה מחר בעשר".


                        הסוף המר

אז אני לבד עכשיו, אז מה? כולנו לבד עכשיו. אני עדיין פונה
לחברי הטוב לעזרה- אבל לו כבר אין כח לשמוע. אני עדיין פונה
אליה לאהבה- אבל לה כבר אין כח לאהוב. היא שיקרה לי, תמיד
ידעתי שהיא משקרת.
אז אני לבד עכשיו, אבל לא במלוא מובן המילה. כולנו לבד עכשיו.
אז מה עכשיו?
עכשיו היא באה אלי ואומרת
"שמעתי מה שקרה לאקסית שלך, אני באמת מצטערת" אני מבין שכנראה
היא באמת מתה.
"אתה עשית את זה?"
"לא שזכור לי" ואנחנו גולשים לתוך שתיקה רועמת עד שבסוף היא
נותנת לי נשיקה והולכת.
"לאן את הולכת?"
"יש לי סידורים לעשות" כנראה שהיא לא ממש התרצתה מהתשובה שלי.
"להתראות" ומצידי גם את מוזמנת ללכת לעזאזל. כבר לא ממש איכפת
לי, שתלך אם היא רוצה. מצידי שאפילו תגלה מה באמת קרה, לא ממש
משנה לי כבר. היא אומרת שהמשטרה עדיין בחקירה.
"אתה חייב לעצור אותה" הוא אומר לי
"תן לה ללכת, זה כבר לא משנה. מה שהיה- היה".
הוא מביט אלי במבט מוזר ולוגם מה"וייט רושן" שלו, כנראה הוא
כבר הספיק לגמור כוס בלנטיין כי ככה סתם הוא לא שותה
קוקטיילים.
"אתה בטוח? זה עלול לדפוק את שנינו"
"אם מישהו יידפק זה יהיה אני, אל תדאג אני אשא באשמה ואפול
לבד"
"אתה כמוני, אם אתה נופל אז כולם נופלים איתך. אני לא מכיר
אותך מהיום אתה יודע".
"אל תדאג, אליך אני לא אתן שיגיעו".
"למה בכלל היית צריך לרמוז לה שאנחנו ככה? אחרת לא היינו
חייבים לפנות אותה".
הוא לא יודע שלא היינו צריכים לפנות אותה בכל מקרה, היא לא
היוותה איום, אבל הייתי צריך לשכנע אותו כדי שיעזור לי.
"שמע, לפחות זה נגמר. את זה אתה אמרת"
"מסתבר שלא" הוא אומר ולוקח עוד לגימה.
"אז מה אתה רוצה שנעשה עכשיו?" אני שומע אותו שואל אותי בקול
די מיואש. אני חייב להודות שהייתי די מופתע שהוא שואל אותי,
התגברתי על השוק ועניתי בבטחון עצמי מופרז
"תשאיר לי לטפל בזה".
פתאום נשארתי לבד- לא בדיוק אבל מספיק קרוב. הוא שתה את שארית
המשקה בלגימה אחת והסתלק והיא הלכה לסידורים או משהו כזה, לא
באמת עניין אותי.
החלטתי להגיף את כל התריסים, לנעול את הדלתות ולשים דיסק של
"Lacrimosa" ברקע כדי לסדר קצת את הראש.
אחר כחצי שעה של הקדחה מוחית בלתי נלאית החלטתי ששבוע הבא אני
יורד המדברה- שם תמיד הצלחתי לארגן את מחשבותי ולקבל את
ההחלטות הכי טובות.
דפיקה בדלת
"משטרה, נא לפתוח"
אני פותח את הדלת ושני שוטרים בלבוש אזרחי מתפרצים לתוך הדירה
בלי הזמנה.
"אפשר לעזור לכם רבותי?"
"כן, אתה יכול לספר לנו מה עלה בגורל האקסית שלך?"  
"לפי מיטב ידיעתי יש לה חבר חדש עכשיו, לא שמעתי ממנה כבר הרבה
זמן, גם אני כבר עם מישהי אחרת"
אני הולך לעבר החלון ופותח אותו לרווחה
"יש לכם עוד שאלות בטלות כאלו?" אני אומר תוך כדי הבטה בפיזור
דעת דרך החלון.
"כן..." את המשך המשפט כבר לא שמעתי- קפצתי דרך החלון כאילו
היה זה הדבר הטבעי ביותר לעשות והתחלתי לרוץ. בזמן הריצה עלה
בדעתי כי לא הייתי צריך לברוח, בסך הכל היינו בשלב החקירה
המוקדמת. עושה רושם שאצטרך להקדים את הטיול שלי דרומה.
רצתי לביתה של בת- יפת החדשה, עושה רושם שאת השוטרים כבר
איבדתי מזמן אך בכל זאת אני ממשיך לרוץ במהירות שהרשימה גם
אותי.
כשהגעתי אליה הבית היה חשוך והיא ישבה על הכורסא בסלון בשקט
ועישנה סיגריה.
"ידעתי שתגיע לכאן" היא אמרה "ראיתי את השוטרים מתקרבים לדירה
שלך"
"אז למה לא הזהרת אותי!"
רציתי שתברח אל זרועותי הפתוחות תמיד"
"בת זונה"
הי, תירגע, אין לך מה לדאוג אנחנו נברח ביחד, אני אשאר לצידך.
הרי בסך הכל גם לי היה פעם אקס".