מוציאה מהארון את התלבושת השמחה
מתלבשת ומדחיקה
בפנים הכול שחור ונורא
מסתכלת במראה
עובד כל כך טוב שאפילו אני  מאמינה
מצליחה לשטות בכולם
קליפה כל כך מלאת חיים
למה שהגרעין לא יהיה מאושר גם?
שמה עליי שפתון של שתיקה
כדי שלא אומר מה באמת אני מרגישה
לובשת חיוך מזויף
לא של מיליון דולר אבל מספיק מטונף
יוצאת מהבית
עכשיו ההצגה מתחילה
כל העולם שלי הוא במה
לאט לאט הכאב מצטבר
מסך השמחה מתפורר
הי, משהו פה מקולקל
מגדל הקלפים כבר מתפרק מבפנים
ואני נאבקת לשמור על חיים רגילים
ממשיכה להעמיד פנים
לא להפסיק, כל יום פורים
חנות המסכות כבר נסגרת
ואני עדיין לא מתעוררת
מתנערת
כבר לא מזהה את המציאות
הרי היא רק עוד דבר שיצרנו
אנו, לנו.