לחי ראשונה, לחי שנייה.
חיבוק.
"מה נשמע?"
"הכל טוב, מה קורה?"
התרחקתי מעט, כדי שאוכל לתפוס במבטי את כל גופה, כמו כל גבר
טוב.
חזה השופע בצבץ בצורה מפתה מבעד לחולצתה החושפת.
מכנסי העור הצמודים שלבשה הבליטו בחושניות יתרה את ירכיה
החטובים ממילא, ואת ישבנה העסיסי שלא משאיר ברירה, אלא לשחרר
אנחה כבדה ולהזיל דמעה אחת או שתיים. כדברי השיר: "כל כך יפות
שבא לבכות".
אבל לא זה מה שהדליק אותי אצלה.
העברתי בה מבט נוסף, מלמעלה למטה. הפעם, ביסודיות.
חולצת בטן. היא לבשה חולצת בטן.
זה בא משם, מהבטן...
פתאום הבנתי:
יש אנשים שאוהבים לרדת.
יש אנשים שמלקקים כפות רגליים.
שלא נדבר על גברים עם גברים, ועל נשים עם נשים.
אבל אני,
אני איש פופיק.