[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ינג'ר כרשמל
/
פסנתרנית מדופלמת

דממה. 150 איש ואולי יותר נכחו כעת באולם, אך שקט מוחלט. לא
נשמע ולו הרחש הקל שבקלים, פרט למשב הרוח הסתווי שכופף קלות את
ענפי העצים בסמוך לאחד החלונות. ניתן היה לחשוב שאיש אף לא נשם
בעת שאצבעותיה ריחפו במיומנות מעודנת מאין-כמוה על פני הקלידים
של פסנתר-הכנף הבוהק שעמד במרכז הבמה. הקהל היה מרותק. הצלילים
- בלדה של שופן אופוס 23 - שהיה ביכולתה להפיק במנוד אצבע, היו
נהדרים: נוגים, רכים, כל מיתר שנע בתוך הפסנתר הניע מיתר אחר
בלבם של המאזינים. היא נראתה כשקועה במעין טראנס בעת שניגנה,
מתכננת כל מהלך, מתרכזת בכל תנועה, חושבת על כל תו. מקצועית
לחלוטין. הוא לא היה בטוח אם הסיבה לכך הייתה נגינתה הסוחפת או
דבר אחר, אך היה לו ברור שאין ביכולתו להסיר ממנה את עיניו אף
לא לרגע: לא מתווי-פניה הנאים, לא ממבטה הנבון, המעמיק, שהשתקף
מעיניה הכחולות כאוקיינוס, או מקמטי המאמץ הקטנטנים שהופיעו על
קצה מצחה עם תחילת הנגינה, ולא מאצבעותיה הדקות, הארוכות,
שפרטו בעדינות ניכרת ויחד עם זאת בפזיזות שובבה שכזו, המזכירה
את התנהגותו של פעוט לאחר מעשה קונדס. השילוב של כל זאת עם
הנגינה היוצאת-דופן מילאו אותו בסיפוק נפשי עז, והוא שקע לתוך
שכרון חושים שכמותו עוד לא ידע בכל 40 שנות חייו. מקץ כעשר
דקות, כאשר נעמד יחד עם יתר הקהל הנרגש ומחא כף בחוזקה, כבר
ידע. היא התשובה אליה השתוקק כבר שנים. עבורו לא היה זה הרסיטל
שהסתיים ברגע זה ממש, אלא החיפוש של חייו. לא עוד לתור אחר
הנערות הלא-נכונות, לא עוד לבדוק ולגשש באפילה. לאחר-מכן קם
ממקומו ועמד בצד מספר דקות, ממתין שתתפנה, ואז ניגש אליה, כולו
נרגש, לבו דופק בחוזקה.
"אני בטוח שאת כבר יודעת את זה, אבל את מנגנת מדהים. עדיין לא
שמעתי ביצועים כאלו, ואני באמת מקשיב להמון קלאסי. את משהו
מיוחד, אין ספק".
"תודה רבה לך, אני באמת שמחה שאתה חושב ככה". היא חייכה
בצניעות, והוא הבחין שבעיניה חבוי ברק נרגש משהו, מעט תמים.
לרגע חשב שאולי עוד לא נרגעה מהאמוציות הרבות של הנגינה, אך
מייד ביטל את ההשערה. דבר ידוע הוא שהעיניים הן חלון לנשמה.
לכן עיניים בורקות משמעותן נפש זכה, טהורה. לא, הפעם הוא לא
טועה. זאת היא.
"שמי ארז, נעים מאד. לכבוד הוא לי להכיר אותך".
"נעים מאד, יערה. והתענוג הוא כולו שלי".
בחיוכים רחבים הם לחצו ידיים, והוא תהה אם חשה בידה העדינה
ובאצבעותיה הארוכות את הרעידות הממושכות שעברו בגופו ובידיו.
כל-כך קרוב, אחרי כל-כך הרבה זמן. זה היה כמעט לא אמיתי, כמו
חלום בהקיץ. אך המגע החם, האנושי, שכנע אותו שהוא אכן לא חולם.
הם יצאו מהאולם ההומה ונכנסו לאחת הכתות הסמוכות שהיו בקומה.
"נו, אז תגידי, מה את רוצה לעשות אחרי הצבא? להמשיך לנגן אני
מניח..."
"כן, ברור. האמת שזו הדרך היחידה שלי להוציא משהו מעצמי, אני
סומכת על האקדמיה שתיתן לי מלגה לשלוש שנים ללמוד בניו-יורק
ואחר-כך הכל פתוח. בלי מלגה אין לי סיכוי, גם ככה בקושי הצלחנו
לקנות פסנתר שהוא לא יד-שניה... שלא נדבר על כנף שאני חייבת
שיהיה לי".
כן... מצויין. שוב הסתבר לו שקלע בול. הא, והוא כבר החל
להתייאש.
"טוב כמו שאת שמה-לב את לא צריכה כנף כדי לשבות את הקהל בקסמי
הנגינה שלך..."
היא חייכה, ובמשך הדקות הבאות שררה בניהם שתיקה.
"אה... אתה פה עם אשתך?" שאלה לפתע במבט מבוייש, כמו חוששת
שהשאלה עלולה להתפרש לכיוונים לא נכונים ולא רצויים.
"לא, לא, אני בכלל לא נשוי. זאת אומרת הייתי, אבל אני כבר
לא".
"אוי סליחה..." היא הסמיקה.
"לא זה בסדר, זה קרה לפני כמה שנים טובות. יום אחד הכל היה טוב
ויפה, היו קצת בעיות כמו אצל כולם, אבל לא משהו רציני. ויום
למחרת קמתי בבוקר במיטה ריקה, ומצאתי פתק לבן קטן. בארבע שורות
היא סיכמה 10 שנות נישואין. ואני מתכוון למובן הרע של המלה,
כמובן. אמרה שנמאס לה שנהיה שגרתי מדי, שנגמר לנו הקסם שהיה
בהתחלה, ושמבחינתה זה נגמר לתמיד".
"אני ממש מצטערת, זה בטח היה ממש כואב..."
"כן, בהתחלה זה באמת היה. ולמרות שעברו קרוב ל-7 שנים... אני
לא יודע, כנראה שזה עניין אינדיוידואלי. הכאב לא נעלם, הוא רק
הפך... עמום".
"לצערי אני מבינה בדיוק למה אתה מתכוון. זה משהו מאד חזק, כזה
שלא עוזב אותך, חונק אותך כמו סלע בגרון, עד שאין לך אוויר, עד
מוות. מעין רגש מרושע שמתקיים בתוכך, ואתה מרגיש שהוא יחיה
לנצח, גם אחרי שתמות..." קולה היה מאד שקט, כמעט לוחש. הוא חש
את עיניה הנבונות כמו חודרות למעמקי לבו, ומבטה היה כל-כך כן
שעה שדיברה. משפטי ההזדהות שלה צרבו את עורו כמו ברזל מלובן,
והוא ידע שמה שהיה על לבה היה כאב אמיתי, והוא חש זאת בכל איבר
מאיברי בגופו.
"א...ארז, אתה בסדר?" היא נגעה קלות בזרועו והוא חש כיצד כל
גופו נרעד מבפנים.
"כן, כן, זה... זה כלום, באמת. תגידי, אפשר לשאול אותך מה
קרה?"
"מה מה קרה? ...על מה אתה מדבר?"
"את פשוט... דיברת על הכאב הזה בצורה כל-כך משכנעת..."
"כן...", היא חייכה במרירות, "ההורים שלי גרושים. אני חיה לבד
עם אמא שלי כבר יותר מ-10 שנים, אבא שלי עזב אותנו כשהייתי
בערך בת 7".
הוא חייך בלבו אך על פניו העלה מבט תמוה.
"עזב? סתם ככה? היו להם בעיות או מה?..."
"היו להם קצת בעיות, כן, אבל הצעד הזה היה לגמרי לא צפוי. הם
היו רבים בערך חמישה ערבים בשבוע, ובקושי הייתי מצליחה להירדם,
אבל בשלב מסויים הם הלכו לקבל טיפול. ייעוץ זוגי, אתה יודע.
וזה דווקא מאד עזר להם, זה באמת עוזר הדברים האלו, והכל הלך
והשתפר. עד שיום בהיר אחד..."
"הכל התפוצץ", השלים במנוד-ראש.
"הכל התפוצץ...", היא חזרה אחריו בלחש. "בבוקר לפני שהלכתי
לבית-הספר הוא ישב על הכורסא בנינוחות, שתה קפה שחור וקרא
עיתון. כשחזרתי בצהריים, אחרי שיעור פסנתר, כל הבית היה הפוך.
בגדים שלו היו פזורים בכל מקום, לכלוך, אי-סדר, רהיטים הפוכים.
אמא רק ישבה על המיטה ובכתה. הכל פשוט התפוצץ..."
"אני מצטער, בטוח שזה לא היה קל לגדול בלי אבא".
"כן... בסוף איכשהו מתרגלים, אבל בכל זאת, הכי קל להתרגל
לדברים הטובים בחיים..."
"לדברים הטובים, בהחלט" הוא חייך קלות. הוא יכול היה לומר זאת
עוד לפניה, כבר הרגיש שהכיר אותה כמו את עצמו. עובדה שרק חיזקה
את תחושת הבטן הראשונית שלו, חשב לעצמו בסיפוק.  
"כן, ואלו גם הדברים היחידים ששמרו עלי בשנים הראשונות שלא
אתמוטט. אם לא היה לי את הפסנתר... אני חושבת שמזמן היו מגרדים
את הגופה שלי מהכביש מתחת לבית. רק הנגינה החזיקה אותי בחיים".

"כן, אני מבין... תגידי, אה... היית רוצה לבוא אתי, שאני אראה
לך משהו?"
"משהו?" היא מעט נרתעה. זה שעשע אותו.
"כן, אל תדאגי, אני בטוח שתשמחי. זה רק יעודד אותך, תסמכי
עלי".
"מה... מה זה?"
"טוב, האמת שרציתי שזו תהיה הפתעה אבל אם את מתעקשת... העניין
הוא שאשתי, מסתבר, לא הייתה מרושעת עד העצם. כשהיא עזבה היא
השאירה לי את הבית, את המכונית ועוד כמה פריטים שקנינו יחד".
"אבל מה...?"
"אז אחד הפריטים האלו... פסנתר-כנף שחור מבריק של "באכשטיין"
מתוצרת גרמנית, כמובן. אז חשבתי אולי מתחשק לך לראות אותו, סתם
ככה מרחוק, לפחות עד שהוא יהיה שלך".
הוא חייך ושיניו הלבנות הבהיקו לאורה הקלוש של המנורה בחדר
החשוך.
"מה? אתה רציני?!"
"לגמרי. כשיהיה לך קצת כסף אנחנו נתפשר על איזה מחיר הוגן".
היא הביטה בו ארוכות, לקחה נשימה עמוקה ורכסה את מעילה.
"אוף אני שונאת סתיו אבל אני פשוט ח-י-י-ב-ת לראות אותו!" אמרה
בהתלהבות ויצאה מהחדר בצעדים שדמו בעיניו לדילוגים.
זהו, הוא כבש אותה, וזה היה הרבה יותר קל ממה שחשב בתחילה. הוא
גיחך בלבו. כנראה זו הסיבה שתמיד יש לחשוב באופטימיות לפני
שניגשים לביצוע מעשה.
"ארז, נו מה אתך? קדימה, בוא נמהר, רק שלא יתחילו לדאוג לי
פה".
"כ...כן, אני כבר בא!"
כשהבין שהתמהמה מיהר לרכוס את מעילו. מחייך לעצמו ומזמזם בשקט
את הבלדה של שופן כפי ששמע
לפני-כן בנגינתה המבריקה של יערה, הוא שלף סכין ארוכה ובדק
בקצה אצבעו את חוד הלהב המשוייף בקפידה. במבט של שביעות-רצון
הכניס את הסכין תחת מעילו, כיבה את האור ומלמל לעצמו ללא קול.
"הכל התפוצץ... הכל בהחלט התפוצץ..."
אז בדק שוב שמעילו רכוס היטב, יצא בצעדים קלים וטרק את הדלת
אחריו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צביקה פיק חתם
לי על הגבס בגיל
12!

האישה הקטנה
מתרפקת על אליל
נעוריה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/11/03 22:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ינג'ר כרשמל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה