הוא עצר לרגע וחשב. פתאום תקפה אותו התרגשות מוזרה, והוא נזכר.
הלילה זה הולך לקרות שוב.
הלילה היה ליל ירח מלא...

השמש שקעה. השעה היתה שעת דמדומים, וכולם החלו להגיע למקום
ההתכנסות. את רובם הוא הכיר, אבל היו, כתמיד, גם כמה חדשים.
רבים ניסו שלא להתבלט בהגיעם, להסוות את עצמם. הוא לא. פשוט לא
הספיק.

החושך ירד, והם החלו בשלבים הרגילים. הם הקשיבו בשקט גמור,
ומדי פעם הריעו כולם, כמו בכל שנה. הטקסים הקבועים שתמיד באו
לפני...  לכולם היתה אותה היסטוריה, והחלק הזה בעברם כינס אותם
כבכל פעם, גם היום.

משהו מחשמל היה באוויר. תמיד אותה ההרגשה שקיימת לפני.
ההתרגשות המהולה בפחד לקראת מה שיעשו כשכבר לא יהיו הם. כשיצאו
מעצמם, ולא יוכלו לחשוב, אלא יהיו נתונים לגמרי בשבי הכח של
סוד נשמתם.
כבר בעת העתיקה, לפני שנים רבות, חשו זקני העדה בכך, והחליטו
לכנסם לזכר העבר, בכל פעם שזה הלך לקרות להם שוב. מה יהיה
הפעם?

הירח החל לעלות. הוא הביט סביבו וראה שכולם כבר החלו בפעילות
המקדימה, והצטרף אליהם. הוא הרגיש כמו "זאב בעדה". איזו אחווה
החלה לאחוז בהם. כנראה שזה באמת טבוע בנשמתם.

ואז זה התחיל. הם החלו לפשוט את חיצוניותם ולתפוס את הצורה
הפנימית שלהם. הצורה האמיתית. תוך כדי המחול המוזר, הלכה
החיצוניות ופחתה, והיצרים הפנימיים ביותר עלו אל פני השטח.

הוא הביט בחלון, והירח העולה נראה לו פתאום אדום כדם.
אט-אט הוא איבד את ריכוזו. הוא זכר שהם אינם ככל שאר אנשי
הארץ. הם היו מוקפים באיזשהו דבר עתיק שעשה אותם לשונים מכולם,
אבל הוא כבר לא זכר מה...
וכרגע היה, והכל החל מיטשטש לנגד עיניו. הוא הרגיש שזה קורה גם
לו, והתפלל שלא יצטער על זה למחרת.

ואז הוא הצטרף למעגל, וכתמיד, שכח מייד הכל. כבכל פורים שעשה
בישיבתו שבירושלים.