קשה לי לומר מילים אלה, כיוון שעוד כמה זמן אני מתכוונת לא
להיות כאן יותר ובכל זאת אני מתארת לעצמי בדיוק את התגובה, את
המבט ההמום, זהו מכתב פרידה.

כבר כעשר שנים אני חשה שזהו הסוף, עשר שנים ורק עכשיו יש לי
אומץ להודות באמת, החיים נהיים לא פשוטים יותר ובטח לא טובים
יותר. קמתי, ארזתי מזוודה של זכרונות של איך היה לטוב או לרע
ועזבתי. השארתי אותך מאחור, יודעת שבעצם היום זאת הפעם האחרונה
שארגיש בנוכחות המעיקה הזאת ובעצם מסמלת את כל מה שהיכרתי.
אותך אני אוכל רק לזכור אף פעם לא לחוות.

אני יודעת שבעוד שנים מעכשיו אחרים אולי יחשבו שאותך הייתי
צריכה לשמור עוד קצת, אני אולי אחשוב כך. אבל עכשיו כל מה שאני
רואה סביבי מוביל לנקודה חסרת הפניות, נטישה.

אז להתראות לתמימות, לחלום נעורים מתוק. לילדה בתוכי שכבר
צריכה להודות שבגרה, להתראות לרוך לב במגע תמים, לנשיקה תמה.
תודה שהיית לצידי אך עכשיו זוהי פרידה.