החום המעיק. אגלי זיעה נטפו מפניו אל צוארו, אך הוא המשיך
בטיפוס. הטיפוס הארוך אל ראש ההר. שום צל לא נראה מסביב.

"הר החיים", כך קראו לו הילידים כהי העור הפרימיטיביים שישבו
למטה באי, בשל איזו אמונה תפלה עתיקה.

"ההר הגבוה ביותר בעולם", קראו לו אנשי העולם הגדול, בגלל איזה
צורך השוואתי-כפייתי לא ברור.

"האתגר הקשה ביותר של כל מטפסי ההרים", זעקו כותרות העיתונים
כשנתגלה האי הקטנטן, וההר העצום שהתנשא מעליו.

ואכן, מכל רחבי העולם באו מקצוענים שרצו להיות הראשונים לתקוע
דגל בפסגתו ולחרוט את שמם בדפי ההיסטוריה. ערמות הציוד נערמו
בתחתית בכל פעם מחדש ונעלמו כשהתחיל מטפס חדש את דרכו.

למרבה הפלא, לא חזר מעולם איש מן המטפסים. לא שב אף אחד שטען
שכבש את ההר ואפילו לא אחד שנשבר והחליט לוותר.
מלמטה נראו רק כמה קילומטרים ראשונים מהגובה העצום. את ההמשך
כיסו העננים.

הוא זכר את המטפסים שעקף בדרכו. את תחושת התחרותיות והקנאה
האוכלת כשראה שישנם מטפסים המקדימים אותו ורוצים לגזול ממנו את
הכבוד והתהילה, איך השיגם בחמת זעם. והרגשת הכבוד כשראה אותם
אחר כך, כמה עשרות מטרים מתחתיו. הוא גם זכר את שלושת הבחורים
הצעירים שחלפו על פניו בקלילות והותירו אותו מקלל חרש ומקנא עד
מוות. כל כך קווה שיקרה להם משהו והם יפלו, ימותו או סתם
יחליטו לחזור, כדי שיוכל להגיע ראשון לפסגה ולתקוע את דגלונו
הצהוב בראשה.

מלמעלה הביט וראה את כל טבעות העננים שעבר. שכבות שכבות של צמר
גפן ההולך ומתבהר עם הגובה.

כעת יצא מתוך ענן נוסף. אך הפעם, לשם שינוי, התבהרה למולו
הפסגה ושום קו עננים לא חסם את דרכו.

סוף סוף. אחרי שנים של טיפוס מייגע הוא מגיע אל מחוז חפצו.
אולי, כך קווה, הראשון. את תקוותו חיזקה העובדה שלא פגש אף אחד
שירד מההר. אף אחד שחלף על פניו בדרכו מטה. אף אחד שהתרברב
בהיותו הראשון להגיע אל ראש ההר.

בירכתי מוחו הדהדה השאלה לאן נעלמו כולם, הרי זו הדרך היחידה
מעלה וממילא גם מטה, אך גאוותו התעלמה משאלה זו וסגרה אותה
באיזו מגירה נשכחת בראשו.

לפתע שמע קול צחוק צלול. הוא הביט לימינו וראה שם ילד קט כבן
חמש, יושב על הסלע ומשחק לבדו.

"שלום", אמר הילד וחייך.
"מי אתה? מה אתה עושה פה?", בקושי הצליח לגמגם לעבר הילד.
"אני?", ענה לו הילד, "אני נולדתי פה".
"וכבר היית בפסגה?", שאל את הילד בחשש.
"בטח שכן. הרבה פעמים", אמר הילד ובמחי יד קבר את כל חלומותיו
להיות הראשון שם.

אחרי שנים של טיפוס, נשבר משהו בקרבו ויאוש החל לאחוז בו. הוא
נזכר בצער בכל השנים שבזבז, וילד... ילד השיג אותו.
הוא עלה לאיטו בשביל הצר, המוביל אל הפסגה. רק כדי לראות ואחר
כך ירד, אמר לעצמו.

צבעים ריצדו אל מול עיניו כאשר התקדם ופתאום הוא קלט. עשרות
דגלונים כבר היו תקועים בפסגה, בכל מיני צבעים.

ולפתע צפה השאלה מירכתי מוחו. "לאן הם נעלמו???"
ואז הוא ראה.

ליד חלקת הדגלים היתה גם חלקה של קברים. מצבות לבנות שהבהיקו
דומם באור השמש הקרובה כל כך.

עשרות קברים. עשרות שמות של המטפסים הידועים ביותר בעולם.
ופתאום תקפה אותו בהלה גדולה. הוא ראה מצבה אחת ועליה שמו.
לידה על הקרקע היה בור מתאים למידותיו ומין כח מוזר משכו להכנס
ולשכב. לעצום עיניים ולתת לתרדמה הגדולה לאסוף אותו.

כששכב שם באדמה, אחרי שתקע את דגלו בין שאר כל הדגלים, החל
לחשוב. לחשוב על כל השנים שעבר, הטיפוס המתמיד. ולפתע נזכר בכל
מיני אפיזודות של פרח בודד יפהפה ותקיעת יתד מוצלחת בצלע ההר.
לפתע הבין שכל התחרותיות והקנאה, הרצון להיות ראשון ולספר
לכולם, גזלו ממנו את ההנאות האמיתיות של כל הדרך מעלה. ההנאות
שבאמת נשארו איתו עד הסוף ממש. רק עכשיו קלט שההישג העצום
שהשיג, ההגעה לראש ההר היא הישג שלו כלפי עצמו ובלי שום קשר
לשאלה אם היה שם ראשון, וזה האיר באור אחר את כל הטיפוס שלו,
מתחילה ועד סוף. כל כך הצטער שהבין זאת מאוחר מאוד, אך שמח
שבין עשרות קברות הגאווה שמסביבו, יהיה גם קבר יחיד של אדם
שהבין, שידע באמת מהי משמעות החיים, טרם שמת.

לא מזמן שמעתי סיפור על איש אחד שהגיע לעיר אחת, ובשלב מסוים
הגיע אל בית הקברות. כשהביט במצבה הראשונה, ראה והנה כתוב
עליה: "נלב"ע והוא בן ארבע שנים, חודשיים ושלשה ימים". על
המצבה השנייה ראה והנה כתוב: "נלב"ע והוא בן שבע שנים חודש
ועשרים יום", וכך הלאה והלאה ראה קברים של אנשים שנקטפו בדמי
ימיהם. בין כל הקברים שם לא מצא ולו קבר יחיד של אדם שעבר את
גיל עשרים.

מייד שאל את העומדים לצדו והם הסבירו לו שהנוהג שבאותה העיר
הוא שכל אדם נושא עליו פנקס קטן ובו הוא רושם כל רגע של חיים,
של אושר ופנימיות בהם חי את עצמו, וכשמת, הרי מחברים את כל
אותם הרגעים של חיים הכתובים שם, ואלו שנות החיים הרשומות על
המצבות.

אני, אישית, רוצה לעבור את גיל עשרים...