לאחרונה גיליתי שיש לי בעיה, לא בעיה רגילה כמו שיש לרוב
האנשים שיספרו לכם שיש להם בעיה.
הבעיה שלי מוזרה, כזו שגם שאספר לכם, אתם לא תאמינו, תרגישו
בנוח לי זה לא ממש משנה אם אתם מאמינים או לא.
אז כך, הבעיה שלי היא שנעלמות לי 4 שעות, זה לא שאני עסוק כ"כ
שאני לא מרגיש איך הזמן רץ, ביממה שלי יש רק עשרים שעות.
כשהייתי צעיר, לא הייתי מודע לבעיה כי ארבע השעות היו נעלמות
כנראה בזמן שישנתי, כך שבסך הכל ישנתי קצת פחות וזה לא נורא
לבחור צעיר. כשהתבגרתי קצת התחלתי לחשוש שיש לי בעיה, תמיד
הייתי צריך למהר כדי להספיק ולהיות בקצב של הסביבה.
בנקודה מסוימת בחיי החלטתי לבדוק מה הבעיה בדיוק, וכך גיליתי
שחסרות לי ארבע שעות ביממה.
לגלות שזוהי הבעיה היה קל מאוד, אבל להבין אותה או לנסות לפתור
אותה זה כבר עניין למדענים בנאס"א. מכיוון שלא נראה היה שמשהו
בנאס"א יאמין לי החלטתי לפתור את הבעיה לבד.
רכשתי את השעונים המשוכללים ביותר והתחלתי במעקב אחרי השעות
ביממה שלי.
ישבתי מול השעונים וחיכיתי, פתאום צלצל הטלפון, שסיימתי את
השיחה עברו קצת יותר מארבע שעות. ניתקתי את הטלפון וחזרתי
לשעונים שלי, הכל פעל כמו שצריך, השניות זזו להן בקצב האופיני
לשניות, ואני רק חיכיתי לתפס את השעות שבורחות על חם. עוד לא
חשבתי מה אני אעשה איתם כשאתפוס אותם אבל מאוד רצית לתפוס
אותן.
העבודה הפריעה לי אז התפטרתי. הפסקתי לישון הפסקתי לאכול
הפסקתי לעשות כמעת הכל, רק ישבתי וחיכיתי שהשעות תנסנה לברוח.
הן לא ניסו הן פשוט ברחו.
הן היו מנצלות רגעים קטנים בהם הכנתי קפה או אפילו רגעים קטנים
יותר בהם הייתי מפנה את מבטי לרגע כדי לכוון בשירותים. וכך
ישבתי ובהיתי במספרים המתחלפים עד שלא ממש הבנתי שהצורות
שמתחלפות הם מספרים.
התחלתי להתייאש מכל העניין של לתפוס את השעות על חם ויום למחרת
סיימתי את מה שהתחלתי והתייאשתי. העלית באש את כל השעונים
בבית, ישבתי לארוחה גדולה גילחתי את זקן העבות שגדל לו פרא
ונשבעתי שמהיום אני מפסיק להסתובב עם שעון.
החלטתי לפטור את הבעיה בלי ממש להבין אותה.
שמעתי פעם משהו אומר שהוא שמע על בחורה שמאוד משועוממת, עלה לי
רעיון שאולי הבחורה סובלת מעודף שעות כך שאם נחיה ביחד יפתרו
לשנינו בעיות הזמן.
כך יצאתי לי למסע חיפוש ארוך ומפרך למצוא בחורה שביממה שלה יש
עשרים ושמונה שעות לפחות.
מצאתי הרבה בחורות משועממות אבל אף אחת מהן לא סבלה מעודף
שעות, אלה מתוקף היותן בחורות משעממות סבלו הן עצמן משעמום.
הקפתי את כל העולם בחיפושים עד שביום בהיר פחות או יותר אני
כבר לא זוכר שוב התיאשתי.
הפעם ההחלטה הייתה לא לנסות להבין את הבעיה ע"י תפיסתן של
השעות החמקמקות, גם לא לנסות לפתור את הבעיה.
ההחלטה הייתה פשוט להתחיל לחיות.