המחשבה במפתיע (או שלא במפתיע) אחרה את המציאות.
כשנזכרתי כבר ישבתי על מזח מעל לקצה של הים הכי קטן ומלוכלך
שמדינה שלמה יכולה לשתות ממנו וגם לצאת אליו בשבתות. לקח לי
שבוע כדי להבין ממש את פשר החיבור, כבר מזמן אין לי דמעות וכבר
מזמן אין לי אותך. וזה, אחרי הכל, לא מפתיע.
כשחזרתי, לקח לי יומיים להתרגל לשפה, שלושה כדי להתרגל להפרשי
השעות המהותיים למדי, וארבעה ימים כדי להתרגל לאנשים. המון
זמן, כעט עד היום, לקח לי להתרגל לכך שבארץ הזאת m&m צריך
לחפש, והוא לא יצוץ לך בכיס לעולם.
באותו לילה הבנתי, הבנתי את מהות ההבדל. קודם לכן הייתי אצל
ידידה שלי בחדר ואח"כ, כדי להחזיר את הטעם הטוב לפה לקחתי לה
שקית מהמקרר. הוצאתי את השקית מהכיס ופתחתי אותה, מפיל את
הסוכריות כף ידי הלחה. יש סוכריות, עגולים קטנים ועגולים
משוקולד, עטופים מאותו חומר בדיוק, אבל הצבעים, הצבעים הם
ששונים.
כי באמת, אילו מחשבות עמוקות ומלאות השראה הנוגעות
בחיים/במוות/ באהבה/בשנאה ובכל שאר הבולשיט הזה יכולות לחלוף
לך בראש כשיש לך ביד סוכרייה בצבע תכלת? או ורוד? או ירוק בהיר
מדי?
וצהוב? צהוב נשאר. נשאר תמיד. אף פעם לא עוזב. אולי זה לא
הסוכריות באמת, אולי זה בני האדם או פשוט מאד, אני. השנאה
כרגיל, ירוקת העיניים זרקה אותי וורוד הוא פשוט לא צבע שאומר
לי משהו- עצוב או טוב או רע או חשוב או משנה על החיים או בכלל.
אני יודע שהשנאה לא תיעלם, וגם אם אני אמות אני לא אוהב את
עצמי פתאום, או אף אחד אחר.
תכלת. רק שומע את השם הזה ותמונה של בחורה מטומטמת על טירוף
שמצוידת בגוף של דוגמנית על ושפתיים של מוצצת שמבטאת את השם
שלה צ'כלצ' עולה לי בראש.
אז מה נשאר?
להתמקד בחיים, לשים לב למה שקורה סביבי, לאור המהבהב בקצה
המזח, לנביחות הכלבים מהקיבוץ וללהטוטן המתקרב אלי מהסירה
העוגנת. יש לו כדורים יפים וצבעוניים בקשתות מעגליות באוויר,
מסתחררים ועולים וחוזרים, כדורים באדום, בזהב, בכחול, ובירוק.
אדום כמו.. זהב כמו.. כחול כמו.. ירוק כמו.. אנשים כמו..
כדורים כמו.. התנגשות.  

-מאי 98