הקדמה:

החלטתי להביא לפניכם את ההקדמה כדלהלן מפני ששמתי לב שאלו
שניסו לקרוא את הקטע בלעדיה איבדו את עצמם מהר מאד וכמעט ולא
יכלו ליהנות ממנו.
  ניתן לראות את הקטע כביקורת על האינטלקטואלים אך אני מעדיף
לראות אותו כביקורת על יוצרי הדמויות שכל כך נהנו לקטלג אותנו
ושאנו בתור אינטלקטואלים (כן, גם אני מתיימר להיות אחד) כל כך
נהנים להשתמש באותן דמויות ללא כל פרופורציה. אך מצד שני ניתן
בכלל להתייחס אליו כבקורת  על העולם בכללו. אבל מכל מטרותיו
האפשריות של הקטע אני מניח שמטרתו המרכזית היא שאחרי כתיבתו
אוכל להחשיב את עצמי לאחד מיחידי הסגולה ולכנות את עצמי, ביני
לבין עצמי כמובן, לפי הגדרתו של אריסטו - "מלך פילוסוף".
  לפני שאתם מתחילים לקרוא הרשו לי לציין כי הקטע פותח במעין
ביקורת מטומטמת על טורי איימוס אך אנא אל תשפטו את הקטע לפיה
מפני שהיא מתקשרת לאווירת הרקע בקטע וכמו כן נועדה להוות קרקע
לשני המשפטים שבאים אחריה ועומדים בפני עצמם ללא כל קשר לשאר
הקטע - כל ניסיון לקשרם יעלה בתוהו, ראו הוזהרתם.




             טיפוס, אבטיפוס ומחלות אחרות:

טורי איימוס היא החזרה שלנו אל הפופ עם פרישה לאינדיבידואליות
מחודשת בעלת קריצה לאינטלקטואליות.
האינטלקטואליות בתור יומרנות חשיבותה גדולה מאשר מפח הנפש
הדואבת.
יומרנותי כאדם ניצבת כאין וכאפס לעומת יומרנותי כחיה.
  אולי כדאי שנגדיר סוג טיפוס?
אדם חזק אך לוקה בטיפוס, הוא חסר רחמים ורגשות חמלה אנושיים אף
כלפי הקרובים לו ביותר. אך עדיין  אדם הוא אדם הוא אדם ואם כך
אפשר ואף רצוי שימות- מי יתן וימצא מנוחה נכונה על כנפי
השכינה.
  פתאום חסר לי מימד, או אולי יש לי אחד יותר מדי, זה אותו
הדבר- אותה תחושת בלבול לא מציאותית, תלושה ומנותקת
מהרציונליזציה השכלית.
העולם שהגדיר את סוגי הטיפוסים נראה נפל לתרדמת משונה שכן כל
הנותר הוא מנגנון הגנה והרי גם הוא מתמוטט אט-אט מטה. אהובתי
החדשה בשרשרת האירועים הספונטניים מזמרת לה ברקע מה שיכול
להוות מזמורי פתיחה לדאבון נורא שבעיצומו כולנו נשיר בקול גדול
וניצוץ בעיניים את מזמורי הסוף.
  "הוא היה מלא שמחת חיים" הם אמרו, ואני כבר לא יודע אם זה
יותר עצוב כשהם מפספסים ב-180 מעלות או קולעים בול למטרה.
מה עם הפקידים האפורים שנקלעו באמצע? לא היתה להם שמחת חיים אך
גם לא היו אובדניים, אותם פקידים קפקאיים  מוכי ביורוקרטיה.
  האמת היא שהטיפוס החדש- האבטיפוס הגדול והנורא הוא
אנטי-גיבור במהותו, הוא אינו נוקט עמדה, הקולקטיב אמר הקולקטיב
יודע והאבטיפוס זורם איתו. כל גופות האבטיפוסים זורמות לים שם
הדגה כבר תדאג לזכרם עלי אדמות ואין מה לדאוג כי הכל מוכתב
מידי גורל ואין מה לעשות מפני שהגורל אינו אוהב שמתעסקים לו
בענייניו הפרטיים.
     אהובתי החדשה בשרשרת האירועים הספונטניים עד להרגיז של
החיים משתתקת קמעה, אני שואל מה קרה - היא לא עונה. אני מכניס
את התקע שכנראה יצא "אני יודעת מה אתה חושב" היא אומרת בטון
מפחיד "אני כאן כדי להעביר לך את הזמן עד לאהבה המציאותית הבאה
ואחזור חלילה אחריה" כמה שהיא צודקת "הרי אתה הוא זה שהגדיר
יחסים בין המינים כצורך נפשי ופיזי, תלות המביאה לחולשה הנובעת
מהפחד החברתי מבדידות" אני משתתק.
לרגע אני נזכר כי את מבחני- הפתח אל המטרה, אני כותב עם עת
מטרתי, אותה מטרה שמחקה אותי.
אני מרגיש כמו ג'ון "בלי ארץ"(1)  או סילביה פלאת'(2)  לאחר
מות בעלה, סוף-סוף היא באמת גססה.
  אז אמרנו שהטיפוס החדש הוא חזק אך לא נוקט עמדה, חולני
וזורם עם החברה, אוהב ולא תמיד נאהב, אנטי-גיבור במהותו
ואנטי-תזה לעצמאיים שחושבים בשביל עצמם, הוא אוהב לדבר עם
העצמאיים כי כך הוא יכול לגבש לעצמו את הדעות שלהם. הוא טיפוס
ששורד את המהומות הפוליטיות אך מתלונן על המצב מול מרקע
הטלוויזיה,כשיתקינו גם אצלו טלסקרין(3)  לא ימצאו דבר- הוא
ימשיך להתלונן אבל בפני מוחו הקודר בלבד.
הוא הזוי וריאליסטי בעת ובעונה אחת, בלילה הוא רואה את הדוממים
זזים ורוצה לזוז איתם אבל אז הוא נזכר שאיזה אינטלקט אמר שאם
תישאר במקום אחד כל העולם יבוא אליך. אז הוא נשאר תקוע בקצה
העולם ולמרבה הפלא אף אחד לא בא.
כשהטלפון צלצל הוא לא הבין מה קרה, זה העיר אותו משינה לא
ערבה. זו היתה טעות בכתובת - ביקשו את נפשו של אחר אך טיפוסנו
שנפשו כבר יצאה מרוב שעמום שמח לתת אותה במתנה למתקשר האלמוני
- "מאן דהו" הזדהה האלמוני כשטיפוסנו שאלו לשמו. "קח אותה זה
בסדר, ממילא אין לה שימוש בסדר החדש" הוא אמר, והפלוני בתגובה
"מי יתן וימצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה".
מורשתו של אב-טיפוסנו הגלמוד היא פשוטה - פינה בחיק הבדידות של
קצה העולם הנורא.



1. מלך בריטי שאולץ לחתום על ה"מגנה כרטה" מסמך שהפקיע את
מרבית הזכויות מהן נהנה המלך
2. סופרת אמריקאית נירוטית שטענה באחד מכתביה שכולנו גוססים
לאט-לאט, היא היתה כל כך תלותית בבעלה שלאחר מותו היא התאבדה.
3. המונח הוטבע בספרו של ג'ורג' אורוול "1984" ומשמעו מעין מסך
טלוויזיה שמקרין סרטים פטריוטים ואי אפשר לכבותו, תוך כדי כך
דרך הטלסקרין המפלגה יכולה לראות את פנים הבית.