בגלגול הקודם הייתי אבן, או ליתר דיוק, סלע.
נשמע קצת מופרך, אני יודע. תופתעו לגלות שגם לסלעים יש נשמה,
שוב, אם רוצים ממש לדייק, יש להם משהו מקביל לנשמה אנושית,
מספיק מקביל כדי להתגלגל לגוף של בן אנוש.
בחורף היה קר ורטוב אבל למרות ההקבלה המפתיעה, בחלק של ההרגשות
אין שום דמיון ובתור סלע לא סבלתי מהקור או מהרטיבות, לא כל
שכן משפעת או אפילו מצינון קל שבקלים. בכל זאת העדפתי את הקיץ,
בקיץ היו מגיעים עוברי אורח ונחים עלי, ילדים היו משחקים סביבי
ובכלל, כל האווירה הייתה נעימה יותר.
כך העברתי לי בנחת ובשקט כמה מאות אלפי שנים או יותר, הפסקתי
לספור אחרי שהבנתי שאין ממש טעם. קשה לדמיין איך זה להיות במשך
כמה מאות אלפי שנים, אבל אני התרגלתי מהר מאוד לכלום, תוך ארבע
מאות שנה בערך הייתי בהרמוניה מלאה עם הכלום.
לאלה מכם שעדיין מוטרדים מהמשפט הראשון ולא מצליחים להבין איך
לסלע יכולה להיות נשמה ולאחרים שמבינים את עניין הנשמה אבל לא
מבינים איך סלע יכול לסיים את חייו, סבלנות, הנה כל התשובות.
יום אחד אני מונח לי כרגיל וחושב על כלום, זה בכל זאת אחד
היתרונות הגדולים בלהיות סלע, לא צריך לחשוב, מגיעה קבוצת
אנשים חסונים ומעמיסה אותי על משאית ענקית ואני מובל לאחר
כבוד, בפעם הראשונה, למקום אחר. תארו לכם את ההתרגשות שיכולתי
להרגיש אם לא הייתי סלע. אחרי אלפי שנים בהן הייתי כסלע שאין
לו הופכין, אני עובר מקום.
במקום האחר הייתי מונח לי בשקט זמן קצר במונחי, לא יותר מעשר
שנים והנה הגיע גברתן מזוקן בעל זרועות עבותות והחל להכות בי
בפטיש ובאיזמל גדול.
לאט לאט אני מרגיש שמשהו בי שונה, משהו משתנה, עם כל נקישה אני
מרגיש קצת יותר חופשי.
אחרי שנה שעברה כהרף עין מצאתי עצמי חופשי לחלוטין, מרחף, קשה
לי להעריך כמה זמן ריחפתי, זה לא היה להרבה זמן, לפני שנולדתי
מחדש בגוף הזה.
כנראה שאת חיי כאבן סיימתי כאשר הפכתי לפסל מואר, או במקרה
הפחות זוהר למצבה עליה חקוקים שמו של אדם שהלך לעולמו.
רק לאחרונה נזכרתי בעברי המפואר, בסך הכל לחיות כבן אדם זה די
מסובך עם כל הרגשות וההרגשות אבל שני דברים מחזיקים אותי
אופטימי. הראשון, שלא התגלגלתי חזרה כסיר בישול חשמלי לאורז
והשני שבניגוד לפרק הקודם הפרק הזה יהיה הרבה, הרבה יותר קצר.