הנה אתם, באחר צהריים כתמתם-סגלגל שכזה וגשום מעט, לא יותר
מדי.
ואתם פוסעים לכם בשביל האספלט, לבד, עם מטריה ומעיל שחור.
בצידי השביל יש שורות שורות של עצים גבוהים, עם פרחים סגולים
קטנים כאלה שמכסים את כל העצים בסגול, שנושרים קצת, ביחד עם
טפטוף הגשם וכל מה שאתם עושים זה לחייך, כי מצאתם את המקום
המושלם הזה. אין דאגות לשום-דבר. רק הרגשה טובה כזאת. חופש.
אתם מזמזמים את השיר האהוב עליכם ואז שרים אותו בקול, כי במילא
אין אף אחד שיגיד שאתם משוגעים. לאט לאט השירה הופכת לריקוד
ואתם מרגישים קלילים כמו הרוח המנשבת.
ואז, לאט לאט, אתם מגלים שאתם יכולים לרחף באוויר, אבל רק לכמה
שניות. כאילו שאתם על הירח. ואתם מכניסים את הריחוף הזה לריקוד
שלכם. מעופפים קצת, פורסים ידיים, מסתובבים ומאושרים. מחייכים
כל הזמן כי זה רק שלכם ואתם שם לבד עם המטריה והמעיל שלכם.
והגשם, העצים, השיר שאתם שרים. הכל שלכם...
ואז אתם מתעוררים.