הדברים ישתנו פתאום, הסדר ייעלם לו.
אמיתות של ימי עבר יתגלו כבדיה נשרכת
התלויה עדיין על חוט השני של זכרון ימי ילדותנו
ובועה קטנה של תום
תרחף אך מחוץ להישג ידנו המושטת
תתרחק אט אט אל תכול שמים אינסופי
תהפך לנקודה זעירה של תקווה
ותתנפץ בקול פקיעה עמום עם שקיעת החמה.

שברים זעירים יפלו לקרקע, יבלעו בעפר,
יצמיחו אחריהם את נקודותיה הזעירות של תפרחת הסתיו
כראשוני הפרחים המקיצים בשדות הקוצים שבשולי הכרך,
טיפות של צבע על מרבד הבטון.

ומה יהא עלינו?
כלום נוכל עוד להתל ברגשותינו, הקוראים לנו לחפון רזיהם?
כלום נוכל עוד להישיר מבט איש לרעהו, למצוא בו שוב את שכה
אהבנו אשתקד,
את שכה נשתוקק לו ברבות הימים?
איני זוכר עוד את דרכי, שאך אתמול עוד השתרעה בוטחת,
איני זוכר היכן החבאתי ציורי,
אותם ציירתי כנער על חופיה הרכים של מולדתי,
איני זוכר עוד ניגונו של אביב פורח באוזניי,
איני יודע עוד היכן אמצא מבוקשי.

אך עיני השקד הבהירות של סנונית קטנה ניבטות אליי מחלוני,
קוראות לי לגלות שוב את הסוד המסתתר עמוק בתוכן,
מחכה להושיט אליי ידיו,
למלא את כל חושיי באוצרותיו.

והיא עפה לה הלוך ושוב מעל ראשינו,
מקיצה שביב של סקרנות, טיפת דמיון בודדה
השולחת שורשיה אל עמקי נשמותינו,
עד אשר יפרצו דרכם אל מימיו המרווים, המתוקים,
של מעיין השלווה שבלבנו.