קיצר, יושבת לי על גופי הדל בהדום, מתחילה לבלוע את כל הסיפור
של יוצרים מעונים ומבינה שמי שיש לו טונות של חרא - ומי שמכיר
עדי יודע טונות של חרא - ועוד נותרה לו טיפה של כבוד עצמי
מנניח, לא להתקשר לחרא ששואל מה החרא - כותב.
אף פעם לא הייתי טובה בתחביר (אבל למדתי במהירות את מלאכת
הפה).
בא לי להקיא מאיך שהיא רוקדת. זאת שלידי. פעם אהבתי.
A... זה אמור להיות סיפור עצוב.
זיכרון ילדותי הראשון הוא - אבא שלי ואני נוסעים באופניים
ונשפך עליי מרק.
אני לא יודעת על אופניים. אוהבת מרק משקיות. מתגעגעת לאבא.
יש ת'דבר הזה של לשלב את 2 הידיים בפישוק - כמו לתת יד
כשהאצבעות שלובות ולפתוח, בלי לשחרר את האחיזה, ואז הקווים
יוצרים את המילה מוות. מו בימין, ות בשמאל.
לי אין כי יש לי בימין רק קו אחד. (הלו, לתסמונת דאון אין
טביעות אצבע) גם לסבתא ג'וליה שלי היה רק קו אחד.
והלכתי לבקר אותה בבית חולים. סבתא בת 16 במקום של מתים.
ופתאום היא התעייפה. לא רציתי להציק לה. למרות שרציתי לראות
שאני דומה למשהו חי. ופתאום היא מתה. הצרבת הזאת הייתה העורק
של הלב, שניה לפני שהלב של סבתא שלי נקרע. לא יודעת למי עוד יש
קו אחד. פעמיים שמתי לבן לק. פעם 1 בשיעור מחשבים בקיץ בלי
שהוא שם לב, רק התלונן על ריח ופתאום אדום. אימא שלי מצאה צב
על הכביש, בגודל של משמש. והבאתי אותו לחברה שלי שגילו שיש לה
את הנוזל במוח (CSF - הייתי במד"א) מעבר למידה הרגילה, מה
שהופך אותה בגיל 19 לאשה זקנה.
וכשהוא היה שם הצ'יריפחה שלי, לא ידעתי איך להתנהג. מה עושים
עם צב? היא הייתה מתעצבנת כשעשיתי לו רכבת הרים, אבל היא,
ואפילו אבא שלה שלא מרבה לדבר - עם קול האלוהים שלו אמר שהיא
מתייחסת אליו כמו נאצית. בסוף אמא שלה שמה אותו בשקית אוכל
ושחררה אותו בשדה.
הדבר הכי מחורבן בעולם (נכון לעכשיו) זה לחכות לטלפון בלי
שמישהו הבטיח שהוא יתקשר.