תודי שזה מוזר לראות אותי פה...
תודי,שאף פעם לא תיארת לעצמך שאני אבוא!
עם כמה שאת חסרה ועם כמה שאני מתגעגעת, הבטחתי לעצמי שאני אף
פעם לא אגיע לכאן!
זה תמיד היה נראה לי טיפשי לדבר איתך ויום אחר כך לבוא ולעמוד
מול אבן, לדבר אליה, ולדמות את זה אליייך.
אל הקול שלך, אל הפרצוף שלך, אל האמא השנייה שלי...
אז נכון,לא הייתי בהלוויה והאמת שחבל לי, אבל היה לי כואב מדי,
קשה מדי...

זה קשה המראה הזה של דודה שלי, טמונה בתוך החול, ואיזה מישהו
מקדש אותה!
חוצמזה, הייתי ילדה קטנה והיה עדיף שאני לא אגיע

אז אחרי המון זמן שהתאפקתי לא להגיע...  החלטתי לבוא למרות מה
שאני מאמינה בו.
וזה לא שכשאני כאן בבית קברות אני מרגישה משהו שונה ממה שאני
מרגישה יום יום מאז שהלכת לעולמך...
כל יום המחשבות רצות, הדמעות זולגות, הגעגוע גובר, והכאב
איתו...
כל יום הידיעה הזו שאת לא כאן והציפייה שזה לא באמת קרה...
זה קורה תמיד...  לא רק כאן!

אז התבגרתי מאז, קרו לי המון דברים!
השתניתי לגמרי!
עברתי המון מכשולים ואת חלקם אני עדיין מנסה לעבור.

אני יודעת תמיד שאת שם למעלה מסתכלת עליי, שומרת עליי...
לפעמים מאוכזבת ממני ולפעמים גאה בי...  אבל אני מקווה שלמרות
הכל אני מצליחה לגרום לך לחייך לפעמים...

את חסרה לי! אוי, כל כך חסרה לי!
כל כך הרבה פעמים ניסיתי למצוא מישהו שיקשיב כמוך, שיחבק כמוך,
שיעודד כמוך. מישהו שישלים את מה שכל כך חסר לי!
מישהו שיסגור את החור השחור הזה שנפתח לי בלב מאז אותו יום...

אבל אין אף אחד כמוך! ואין אף אחד שהצליח, גם אחרי המון
ניסיונות, לסגור את החור...

אולי לפעמים כל מיני דברים גרמו לחורים "להיסתם", אבל תמיד רק
אחד מהם אף פעם לא הפסיק לכאוב. ואת יודעת על מה אני מדברת,
נכון... ?

אין לי מושג למה באתי לכאן.
כנראה שרק רציתי להגיד לך את זה פעם אחת ב"פנים", גם אם הפנים
האלו הן מצבה...
את תמיד תהיי חסרה לי! ותמיד יש לך את המקום הזה בלב...  ודרך
אגב,הוא לא רק חור שחור!
השארת בי המון אור, תקווה, שמחה, חום וזכרונות מתוקים...
ועל זה...  המון המון תודה...

אני אוהבת אותך! את לא יודעת כמה! לא משנה איפה את...  גם אם
זה רחוק מכאן...  רחוק מאוד מכאן...
אני מצטערת שהביקור היה כל כך קצר! אבל אני חייבת ללכת...  אני
לא מסוגלת להיות כאן, לעמוד כאן, להסתכל "עלייך" ולהבין את
המציאות הזו...  שוב...