[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סופרמן
/
ניו יורק

המחשבה קפצה לי לראש כשישבתי בשירותים. אני לא אומר את זה כדי
לרדת נמוך או סתם להגעיל, פשוט אנחנו מבלים (?!) בערך ארבע
שעות שבועיות בשירותים, לפחות. ארבע שעות זה לא מעט זמן, והוא
זמן מחשבה מושלם, במיוחד לבעלי סדר היום העמוס.
  פתאום עלו בעיני דמעות, בלי קשר לכלום ובלי סיבה. דמעות
חמות ומלאות כוונה, דמעות זורמות. מייד, בכלל בלי שליטה, שינו
מחשבותיי את כיוונן מאותו נושא- לא- מספיק- חשוב- כדי- שאזכור-
אותו- אחר- כך, שעליו חשבתי באותם רגעים, אלייך. הדמעות, כמו
מנגנון שלא קשור בכלום, המשיכו קצת ואז נפסקו. לרגע אחד הבזיקה
ההבנה במוחי, משתקפת על עפעפי הרטובים ונשברת כמו קרן האור
לאלפי חלקיקי צבע מבריקים, נוגה עליי באור עצוב של קליטה שלא
איבדתי אותך אלא שמעולם לא היית שלי ואני לא הייתי שלך.
  לא חיזרתי אחרייך, לא עשית לי עיניים מעל לשולחן גדול, ואני
לא חיככתי רגלי בשלך מתחתיו. לא חלמתי עלייך מעולם, גם כשחשבתי
עלייך לפני זה. בסה"כ חיפשתי את הדרך הקלה, מצאתי אותה והלכתי
לאורכה עד סופה המר רק כדי לגלות מה שכולם מגלים בשלב זה או
אחר- שאין דרכים קלות.
  השירותים היו בבניין קטן מעל לתחנת הרכבת התחתית.  הרעש,
הסירחון והעשן לפתע סחררו את ראשי, למרות שחשבתי שהתרגלתי. טעם
מר מילא את פי, הטעם המר של כעס על עצמי, על טיפשותי, על
טיפשותך ועל הדרך המטופשת בה עולמנו, או יותר נכון- העולם שאנו
אנשיו, כי אנחנו לא מחזיקים את העולם בבעלותנו (אם כי היינו
רוצים לחשוב כך) מתנהל.
  הכנסתי את ידי לכיס מכנסי הג'ינס ושלפתי שקית חומה מלאה
למחצה בסוכריות שוקולד "M&M", שדומות למה שפעם, בארץ, היינו
קוראים לו 'עדשים'. שפכתי את תוכן השקית לתוך כף ידי הפתוחה
והבטתי בסוכריות. היו שם הרבה מהן ובכל מיני צבעים, כמו גלולות
צבעוניות או משחק ילדים... ' כמו חלומו הרטוב של כל מסטול'
הערתי את עצמי בציניות, למרות שאכן, הייתי מסטול.
  הפרדתי את הסוכריות. ביד ימין שמתי את סוכרייה אחת מכל צבע
וסגרתי את היד. שאר הסוכריות ביד שמאל נאספו במהרה אל פי
ונתחבו באלימות פנימה, בלי להמתין לנשימה, בעודי מסנה נואשות
להעלים את הטעם המר.
  בעודי מעכל ולועס הגיע איזה כושי עם נעליים של 'נייק' שידעו
ימים טובים יותר (ובטח עוד בעלים) וגרביים שחורות שעמד מחוץ
לדלת התא. מתופף ברגליו בחוסר- סבלנות על הרצפה המטונפת, עשוית
סורגים. יכולתי לדמיין אותו, את המשך רגליו העבות והשעירות, את
מכנסי הברמודה, את החולצה השחורה ואת ז'קט העור יד שניה עם
שרשראות ברזל שעטף אותו כנגד הקור שבחוץ. אפילו את הפנים שלו
הצלחתי לראות בעיני רוחי, את השפתיים המלאות המאפיינות את
האפרו- אמריקאים בדרך- כלל, את טבעת הכסף המנצנצת בתנוך אוזנו
ואת התספורת המעידה על השתייכותו לכנופיית רחוב מסוכנת.
  פתחתי את ידי הימנית. ראשונה אכלתי את הסוכרייה החומה. היא
הייתה חומה כמו זוג עינייך הרדומות שאני רוצה לשכוח, חומה כמו
זוג רגליו של הכושי שדופק על הדלת הכל כמה שניות ומנסה שוב את
הידית, למרות שהוא יודע שיש מישהו בפנים. חוץ מזה היא אמיתית,
כלומר חומה מבפנים וגם מבחוץ וזה מאוד נאיבי וטיפשי, בדיוק כמו
הגעגועים לעינייך. מעכתי את הסוכרייה בין שיני.
  עכשיו הסוכרייה הצהובה, רק עוד ארבע ישארו אחריה.
צהובה כשנאה. הנחתי את הסוכרייה בין שפתי ומצצתי אותה, מתענג
על הערס של השנאה, על פריקת הרגשות ועל טעמו המתוק של השוקולד.
לא משנה כמה סוכריות צהובות אני אבלע, או אזרוק לפח, או אגרום
לכך שיפסיקו לייצר אותן - השנאה תישאר.
  כתום. לא בהתחלה ולא בסוף, באמצע, בלי תשומת לב מיוחדת או
התייחסות מסוימת. כתום זה אני, תמיד נמצא במין מקום קבוע,
מקום- רע, באמצע סדר העדיפויות.
  הכחול כבר חצי נמס ומשאיר סימן צבע על כף-ידי המזיעה כשאני
מכניס את הסוכרייה לפי. כחול כמו עיני השמאלית, הפגועה, כחול
כמו הים בשעות הערביים, כחול כמו האור המוחזר מטבעתו שעל יד
ימינו של הכושי בעודו מכניס אותה לכיסו ושולף אקדח שבעזרתו הוא
מכה עתה על הדלת וצורח שאצא מייד או שהוא יפוצץ לי את הצורה
"מאדר פאקר". אני צועק לו בחזרה שילך להזדיין בשקט ויעוף לי
מהעיניים.
  הסוכרייה הירוקה מחליקה לגרוני עוד בטרם פג טעמה של הקודמת,
כל הירוק שמסמל את עברי, את נופי ילדותי שהותרתי רחוק מאחורי.
בחשכת הלילה עינייך משנות צבען לירוק ומחליקות לי במורד
הגרון.
  סוכרייה אחרונה. עיניי ממוקדות עליה עם הרקע הלבן- ורדרד של
כף ידי. היא בצבע החיים, צבע האהבה. הצבע שמצפה את השוקולד נמס
עכשיו אל בין שפתיי ומתחלף בחום של השוקולד כמו הדם הנוזל
מהחור במצחי על רצפת החדר שבמהרה תשוב להיות חומה.  


-אוקטובר 97







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כמה אירוני.
המשור שהרג אותו
הוא גם המשור
שהביא למותו.




זוזו לסטרי,
מייסד האגודה
כנגד שימוש בלתי
מוצדק במילים
"כמה אירוני",
ומאוחר יותר,
כמה אירוני,
גדול המועלים
בכספי אותה
אגודה


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/12/99 2:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סופרמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה