הסתובבתי בכלל בקיבוץ, שעתיים וחצי בטרמפים משם, כאב ראש חזק
מכה בי ורגליי עוברות ברפרוף על פני האספלט. זה היה חודש כמעט
אחריי, אבל הזמן לא באמת משנה, לפחות לא כשמדובר בזיכרונות.
אז באתי בשביל יומולדת של חברה שלה, או לפחות כך טענתי. מצאתי
תירוץ של פעילות תנועתית כדי לוותר על העבודה באותו היום,
עליתי על האוטובוס והסתובבתי קצת מסביב כאילו להגיע באיחור
במקרה. זה היה בדיוק בתקופת שיא ההיזרקות שלי, תקופת ההיפי -
פריק - אובר קיבוצניק שלי, דבר שחייב להגיע כאילו הייתי אמור
להיות פה מאז ומתמיד, בדיוק ברגעים בהם מקומי היה רחוק משם,
שלא לדבר על לבוש זרוק, עדיפות לחולצה גזורה, וכמובן תוספת
המגע האישי, הייחוד שהצביע עליי כעל שונה, רגליים יחפות.
השוני בחספוס הרצפה בין האוטובוס לבין הרחוב לא מורגש במיוחד
על ידי כפות רגליי הקשיחות, צרובות החום וסדוקות העור. אני
הולך ישר, לא מהסס כשאני חוצה את הכביש בדיוק לכיוון הלא נכון.
אני מגיע למפה, מביט בה, משנה פוקוס, ושוב מטשטש ושוב מתרכז.
אחרי חמש דקות של בהייה, אני בוחר באקראי ללכת בכיוון ההפוך
מזה שממנו באתי. אני הולך לאורך הרחובות המפותלים והדרך מנצנצת
לי במאות שברי זכוכית שעל המדרכה ובכפות רגליי.
את סוכריות השוקולד הוציאו מהשקית החומה חמש דקות לפני שהלכנו,
אחרי ההיכרות והבליסה המקוצרת. הן היו מהסוג הנכון, שוקולד
וכימיקלים נטו, מהסוג שהיא לא נוגעת בהם, הן היו בצבעים
הנכונים, הן היו בטעם הנכון, הנמס, אבל פשוט לא יכולתי להיזכר
מהו הסדר הנכון. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר, שעדיף בכלל
להסתכל עליה ולא על הסוכריות, שגם אני השתניתי בינתיים, והסדר
לא בהכרח נכון, אבל לא יכולתי להסיר את עיניי מהסוכריות, שישה
צבעים שנחו בכף ידי.
היינו חייבים ללכת, אז שפכתי בצעד מפתיע, ילדותי, תמוה ותשומתי
אין קץ את כל הסוכריות לכיס חולצתה, מעניק לעצמי את הסיפוק
שבמשיכת תשומת ליבה ואת התירוץ לגעת בה אח"כ.
פעם אמרת לי את שתקופת החיזור הוא החלק הכי יפה במערכת יחסים,
החלק בו שני הצדדים הכי נהנים והיא הפנימה את זה כנראה כבר
מזמן, או שסתם נהנתה לשחק בי, כי בעוד את אז נפלת לרגליי שדודה
רק כדי לנעוץ בי את הסכין כשאתכופף, היא מעולם לא ממש נתנה את
עצמה לי, או אפילו עצרה כדי להעיף בי יותר ממבט חטוף או נשיקה
קצרה.
האספלט עכשיו מורגש טוב בכפות רגליי הרכות מבעד לנעליי הבית,
אך החולצה עדיין גזורה והמכנסיים עדיין קצרים. היא נשקה לי כי
כך כתבתי, נשארה איתי למשך זמן כי סיפור בלי רצון או מניע
מרכזי הוא מקסימום מסה, והיא עזבה אותי בדיוק כשכבר חשבתי
שנהיה לנצח ואפילו בדיוק ביום השנה, כי בעידן שלנו, עידן הפוסט
מודרניזם והפוסט קיטש, בלי אירוניה- זה לא עובד. והיא קנתה לי
אז , כשזרקה אותי, שקית קטנה של סוכריות שוקולד מתוקות, כי ככה
זה נשמע כל כך משכנע שאפילו אני מאמין .
-אוקטובר-נובמבר 98 |